"שרדתי מערכת יחסים אלימה בגיל 18 – והפכתי אותה להצגה חשופה"

בגיל 15 אמרתי לאבא שלי שאני חושבת שכל יום שאני בקשר איתו, מגדיל את הסיכוי שאכנס בעתיד למערכת יחסים אלימה. שלוש שנים אחר כך, כשמלאו לי 18, הנבואה הזו התגשמה: מצאתי את עצמי גרה עם בן זוג אלים, שמבוגר ממני בעשור.

אני דניאל ארד, בת 19, במאית תיאטרון ומחזאית, ובימים אלה ההצגה שלי, "משחזרת", רצה בבית ציוני אמריקה בתל אביב. כשחזרתי לארץ אחרי שנתיים של לימודי תיאטרון ופסיכולוגיה בחו"ל, הבדידות, יחד עם הערך העצמי הנמוך והחוסר באהבה אבהית – יצרו את המתכון המושלם להתעלמות מוחלטת מכל הסימנים המקדימים במערכת היחסים שדהרתי אליה. כי כשאין לך קווים ברורים, קשה לזהות דגלים אדומים אצל אחרים.

דדי אישיוז

אחרי שמונה חודשים של אלימות רגשית, פיזית ומינית, הצלחתי לברוח מהדירה המשותפת, בצל האיומים שיסיים את חייו אם אעזוב. אז נכנסה לחיי מילה חדשה: משחזרת. מהר מאוד הבנתי שאני נמשכת שוב ושוב לאותו דפוס התנהגות. ה"דאדי אישיוז" היו שם מאז ומתמיד. כילדה בת 15 התאהבתי בגבר בן 40 שהתכתב איתי מדי יום. בגיל 17 הייתי משוכנעת שאתחתן עם המורה שלי בן ה-50. עוד הרבה לפני שהבנתי שהיחס של אבא אליי לא תקין, תמיד מצאתי לעצמי "אבות" מאמצים: המורה, המדריך בחוג, החבר מהשכבה הגבוהה יותר. המשותף לכולם, גברים מבוגרים ממני, שהעניקו לי יחס חם.

הדפוס הזה לא התחיל, ובטח שלא נגמר במערכת היחסים האלימה. מהרגע שבו הבנתי שכדי לשמר את היחס האוהב מגברים מבוגרים עליי להיות אובייקט מיני, מצאתי את עצמי נתונה לחסדיהם. הגבולות שלי היטשטשו, והפגיעות המיניות לא איחרו להגיע. באותו שלב כבר היה ברור לי שאני כלואה בתוך מעגל שחזור, שבו אני נמשכת לאותו מודל פוגעני פעם אחר פעם, גם אם הוא עטוף במילים יפות ובחיבוקים חמים.

"מהרגע שבו הבנתי שכדי לשמר את היחס האוהב מגברים מבוגרים עליי להיות אובייקט מיני, מצאתי את עצמי נתונה לחסדיהם"

 

אז התחלתי לכתוב. מתוך שטף לא מוסבר של מחשבות והבהרות חצי־מעורפלות, נולד מחזה. חודשיים לאחר מכן כבר יצאתי למסע גיוס המונים בהדסטארט, ופתאום 300 אנשים רכשו כרטיס. עם הכסף שנכנס הצלחתי ללהק שחקנים מוכשרים, להפיק את ההצגה, ואפילו לחתום על שיתוף פעולה עם בית ציוני אמריקה, שלקחו אותי תחת חסותם.

שאלו אותי שוב ושוב במה ההצגה עוסקת. בין כל המילים הגדולות; מערכות יחסים, הורות, שחזורים ודפוסים, אלימות, מיניות – יש צירוף אחד שמסכם הכל: מאבק פנימי. ההבנה שכמעט אף פעם אין "רק טוב" או "רק רע". שמאפיין מרכזי במערכות יחסים אלימות הוא שלצד הכאב, יש גם רגעים שבהם טוב לך כל כך, עד שקל לשכוח את הפגיעה. הן תמיד מפצות. וההבנה הזאת מלווה בגילוי נוסף: אחוז קטן מאוד ממקרי האונס מתרחשים בידי גבר זר בסמטה חשוכה; הרוב קורים בידי מישהו מוכר, במקום מוכר.

במשך חודשים יצאתי בוכה מחדר החזרות, עד שגיליתי מחדש כלים קסומים, כמו הומור, תנועה ומוזיקה, שעוטפים את כל החרדה והכאב והופכים אותם למסע מטלטל, אבל גם נעים. 10 חודשים בלבד אחרי שיצאתי ממערכת היחסים האלימה, מצאתי את עצמי משתחווה על במה – יחד עם קאסט השחקנים של ההצגה; שרון אלכסנדר, יובל רז, נועם טל – מול אולם מלא, שעמד על הרגליים. כשיצאתי החוצה בתום ההצגה, חיכו לי המוני נשים וגברים שבכו לי בידיים. המילה שחזרה הכי הרבה בשיחות הללו הייתה "ריפוי".

כולנו משחזרות ומשחזרים. וכל מקרבן הוא גם קורבן. הדרך היחידה לעצור את הלופ הזה היא מודעות. אני מזמינה אתכן ל"משחזרת", כדי להכיר חלקים בעצמך שלא ידעת שקיימים, ובעיקר כדי לתת לך את היכולת לזהות את הדפוסים שלך, ולבחור לשנות אותם. שואלים אותי לפעמים: "דני, את באמת חושבת שבלכתוב מחזה על כל השחזורים שלך, תיפטרי מהם?". אני לא יודעת, אבל אני מקווה. אעדכן.

הכותבת היא דניאל ארד, בת 19, מחזאית ובמאית. יצרה את "משחזרת", מחזה אישי, נוקב וחשוף, שבמרכזו הקשר הרגשי הטעון עם אביה והאופן שבו השפיע על מערכות היחסים הזוגיות בחייה. ההצגה הקרובה תעלה ב-18.8 בבית ציוני אמריקה.