"לנפגעת עבירת אלימות מותר כנראה רק לבכות ולחכות בשקט למותה"

אתמול כתבנו את סיפורה של דלאל דאוד, שישבה 18 שנה בכלא. לסיפור שתקראו כאן יש סוף טוב, והבוקר הוחלט כי דלאל תשוחרר לאחר שהפרקליטות שינתה את דעתה.

* * * * *

דלאל דאוד היא הלקוחה עם המקרה הכי קשה שייצגתי בחיי המקצועיים כסניגורית. היא הורשעה ברצח בעלה, אך חלפו שנים מאז שהחלה לרצות את עונש מאסר העולם שהוטל עליה ועד שנחשפה במלואה מציאות החיים הקשה שהובילה אותה לבצע את הרצח הזה: שנים של התעללות ואלימות פיזית ומינית, שהגיעה עד לסכנת חיים ממשית לה ולבנה התינוק בימים שקדמו להמתתו של בעלה.

לכאורה הגילוי על מניעיה של דלאל אמור היה להפוך את המקרה שלה לפשוט יותר, ניתן היה להבין את המעשה שלה ולסלוח לה ביתר קלות. בפועל, היחס כלפיה המשיך להיות קר ומנוכר. אולי זה משום שדלאל לא מתאימה באופן מושלם לאף אחת מהתבניות שאנחנו מורגלים לחשוב בהן – היא בהחלט לא פושעת מתוחכמת, שרצחה את בעלה רק כדי להיפטר ממנו ולברוח עם מאהב (ימים ספורים לאחר שנולד לה תינוק) כפי שטענה הפרקליטות; אבל היא גם לא אישה נטולת כוחות לחלוטין, קורבן שרק ממתין למותו, כפי שאולי ציפו ממנה להיות. דלאל פנתה לעזרת רשויות הרווחה והמשטרה שוב ושוב, היא התלוננה על אלימות וזעקה לעזרה, היא אושפזה פעמים רבות בבית החולים עם שברים וחבלות כתוצאה מהאלימות שבעלה הפעיל נגדה. אולם כשכל אלה לא עזרו – התלונות במשטרה נסגרו, הרווחה לא התערבה – ומנגד, האיומים הפכו לממשיים יותר ויותר, היא עשתה מעשה. מעשה נוראי – לא ניתן לחלוק על כך שחיי אדם הם קדושים, גם כאשר מדובר באדם אלים ומסוכן. אך ייתכן מאד שבאותו מעשה נוראי הצילה את חייה ואת חיי בנה התינוק.

לפני מספר שנים ייצגתי את דלאל מטעם הסניגוריה הציבורית, ביחד עם חברתי עו"ד רותם רוזנברג-רובינס, בבקשה למשפט חוזר שהוגשה לבית המשפט העליון. באותה בקשה הבאנו בפני בית המשפט את הסיפור המלא על הנסיבות שהובילו את דלאל לבצע את המעשה ההמתה. שנים לפני כן, כשהפרקליטות הגישה נגדה כתב אישום ודלאל היתה צריכה להתגונן מפניו, היא לא היתה מסוגלת לספר את האמת. לא היה בכוחה להודות במעשה שעשתה, וגם לא לספר על ההתעללות שקדמה לו. היא שתקה, כפי שקורבנות אלימות רבות שותקות. בדרך כלל הפרקליטות, כאשר היא מעמידה לדין נאשמים בעבירות מין, היא מגינה – ובצדק – על נפגעות העבירה, ומזכירה לבית המשפט שאין לבוא עמן חשבון על כך שלעיתים לוקח להן זמן רב לחשוף את האלימות שהופעלה נגדן. גם חוק ההתיישנות מכיר בקושי של נפגעות ושל נפגעים מעבירות מין לגלות מה אירע להם ומתאים את עצמו לקשייהם.

העונש של מי שלא מתאימה לתבנית האישה החלשה

אבל כשדלאל דאוד חזרה לבית המשפט, 17 שנה לאחר שהורשעה, וביקשה לספר לראשונה את האמת, הפרקליטות ובית המשפט לא הסכימו לשמוע. על אף שהצטיידנו בערימה של ראיות חדשות שתמכו באופן מלא בסיפורה של דלאל – דוחות אשפוז מבית החולים, העתקים מתלונות שנסגרו במשטרה, חוות דעת פסיכיאטרית שמסבירה את הרקע הנפשי למעשה – ראיות שלא היו בפני בית המשפט בעת שהרשיע את דלאל ברצח בכוונה תחילה וגזר עליה את העונש החמור ביותר של מאסר עולם, בית המשפט לא הסכים להקל עמה בשום אופן. הוא העדיף לאמץ את עמדת הפרקליטות, שציירה את דלאל כאשה חזקה, מניפולטיבית, שרצחה את בעלה מתוך כוח ולא מתוך חולשה, ובאה עמה חשבון אפילו על כך שנתפסה צוחקת בהאזנת סתר לשיחה שקיימה עם חברתה מתוך הכלא. כן, אפילו לצחוק אסור לה. לנפגעת עבירת אלימות מותר כנראה רק לבכות ולחכות בשקט למותה.

נשיא המדינה הבין לליבה של דלאל. הוא קיבל את בקשת החנינה שהגשנו לו, אך באופן כזה שמותיר אותה תלויה בהחלטתה של ועדת השחרורים. בוועדה זו שתקיים מחר, רביעי 19.6.2019, דיון בעניינה של דלאל, תתקבל ההחלטה, האם מותר לנפגעת עבירה שהצילה את חייה במו ידיה לחיות גם מחוץ לכותלי הכלא.

הסיפור של דלאל חשוב לכולנו. הוא מלמד עלינו באיזו מין חברה אנחנו חיים, איך אנו מתייחסים לנשים בכלל, ולנשים ערביות בפרט, ועד כמה אנחנו מוכנים להגן על זכותן לחיות בשלום ובביטחון. הסיפור של דלאל מספר עלינו גם למי מותר להיות חזק, ומי חייבת להיות חלשה, וכיצד אנו מענישים את מי שלא מתאימה לתבנית. אני כבר לא מייצגת את דלאל כעורכת דין, אך כמי שמתבוננת בהליך מהצד, אני מייחלת ומתפללת להחלטה נכונה של ועדת השחרורים מחר. החלטה כזו לא רק שתיחלץ את דלאל מתוך הכלא שהיא מצויה בו שנים רבות כל כך, אלא שתציל את כולנו, כחברה, מהבושה המתמשכת שמסבה לנו כליאתה.