דייג, אוהב דגים?

שעות אחר הצהריים בחורף נוטות לקבל מימד חדגוני. על הנייר, הכל מתוכנן בקפידה כמו לוח טיסות לופטהאנזה: משחקים, יצירה, ועזרה לאבא בהכנת ארוחת ערב. המציאות, מצידה, קצת יותר ים-תיכונית: מריבות על המחשב, מריבות על השלט, וצחוקו המעצבן של בוב ספוג.

כהורה, אין לך דבר נוח יותר מהושבתו של הצאצא מול המסך והפיכתו הוודאית לזומבי נרקומן של ערוץ ניקלודיאון. בשלב כלשהו משתלבות מריבות הילדים עם הצעקות ממסעדת "הסרטן הפריך" (מ"בוב ספוג", למי שלא בעניינים), ואני יוצא מדעתי. מחר, אני נשבע לעצמי, הם לא רואים דקה אחת טלוויזיה.

בגלל הבטריה

בסופו של דבר, "מחר" תמיד מגיע ואז יש לעמוד ברף הגבוה שהצבת לעצמך. אני מנסה לחשוב איך אפשר להעסיק את הילדים מחוץ לבית. את המתקנים בג'ימבורי הם כבר שברו. את שק האגרוף שהצבתי בחצר, השניים קרעו לגזרים לאחר שחבטו בו במקלות שאספו. הבריכה שבסמוך למגורינו אמנם מחוממת, אבל יש ימים שהמים קרים למרות שהמציל מתעקש תמיד על 29 מעלות. "אבא", צועק לעברי אביב לאחר שהוא טובל את ידו במים, "היום זה 29 מעלות קרות".

המחשבה על הבריכה מזכירה לי את הים. למה לא, בעצם? אז מה אם חורף? הגן של אור נמצא לא רחוק מחוף הים. מייד לאחר שאני אוסף אותו מהצהרון ("הוא היה מקסים היום, מקסים, רק תסביר לו שארנבונים הם נורא עדינים"), אנו שמים פעמינו לשם.

ביום חורפי בשעה 16:30, חוף הבונים כמעט נטוש ונפש חיה אינה נראית באזור. לנוכח השקט אני תוהה האם שואה גרעינית היא באמת דבר כל כך שלילי. אך גם הדממה הזו מופרת במהרה. "אבא, תראה מה מצאנו", נשמע קולם של הקטנים ממגרש הכורכר המשמש כחנייה. "אבא, לאוטו הזה תיכף יגמרו הבטריות, כמו שקרה לאוטו של סבתא".

אני מתקרב רק כדי לגלות שהשניים צודקים. דהייטסו אפלאוז חבוטה חונה באורות דולקים. מבט חטוף סביב אינו מגלה את בעליה, או בכלל נפש חיה. ניסיון לפתוח את הדלתות מגלה שאחת מהן אינה נעולה. אני נכנס, מכבה את האורות ופונה לכיוון הים. "בואו", אני קורא למי שכבר מזמן אינם לידי. מרחוק אני מזהה חכה המבצבצת מעבר לתלולית חול ומנחש שהם בוודאי שם.

בגלל היפנים

מייד אחרי הדיונונת הקטנה, שני בניי היקרים בוחשים בתוך דלי הניצב ליד דייג מבוגר ושמן. "אבא תראה, יש לו פה בדלי דגים", מתלהב אור. הדייג נותן בי מבט זועף.
"סיפרתי לו שפתחת לו את האוטו", מבהיר אביב את העניין.
"שכחת את האורות דולקים", אני ממהר להסביר לבעל החכה.
"כן", מאשר אביב, "כמעט נגמרו לך הבטריות של האוטו".
"אה", פניו של הדייג משתנות לטובה. "אז מזל ששכחתי גם את הדלת", הוא אומר במבטא רוסי כבד. "קוראים לו סרגל", מעדכן אותי אביב בפרטי השיחה שהחמצתי.
"סרגיי", מתקן הדייג, "זה ברוסית".

אור מביט בפיתיון המכיל חתיכות בשר קטנות ותוהה: "איזה דג אוכל בשר?".
"אור, אל תיגע", דואג אביב, "לימדו אותנו בגן שבבשר מקולקל יכול להתחבא חיידק סלמונלה ענקי".
"הוא כנראה מנסה לתפוס לוקוס", אני עונה במקום הדייג המקצועי. "לוקוס הוא דג טורף שנמשך לבשר".
"דג טורף?", נחרד אביב.
"לא לדאוג", מרגיע סרגיי, "כבר אין יותר לוקוסים, נגמרו".
"זה כמו שנגמרו התנינים בנחל תנינים?".
"לא, אביב. זה בגלל היפנים", מכריז אור בידענות. "הם גמרו את כל הדגים בים".

בדרך חזרה אני שואל את אביב מי סיפר לו על אשמת היפנים בדילול הדגה. "סרגל סיפר לי", הוא עונה.
"אומרים סרגיי", מתקן אור, "הוא אמר שהיפנים עושים מהם שוסי".
בדרכנו הביתה, להקת שקנאים חולפת מעלינו בראש חץ מסודר. "הראשונה מראה לכולם את הדרך, זו המפקדת אקה", אני מנסה לשעשע דור שלא ידע את נילס.
"יש לה ג'י.פי.אס, כמו לסבא?", תוהה הדור החדש.
אין ספק, הדור השלישי מתקדם הרבה יותר.

לסיכום

מי הכי?
בזמן הנסיעה מתקיימת התחרות הקבועה, מי מבינינו הוא "הכי":
אבא: "אני מהיר כמו דג סלמון".
אור: "אני מפחיד כמו דג לוקוס טורף!".
אביב: "אני מסוכן כמו דג סלמונלה!".