דיוקנו של צייר חצר – חלק ב'

לחלק א'»

הציור שחשף את משפחת המלוכה

כשמסתכלים על יצירותיו של גויה לעומת היצירות המוצגות בכנסיות, המתאפיינות בשלווה סטואית-דתית ובהבעות קפואות, אפשר להבין מדוע נחשב גויה פורץ דרך בעל סגנון נועז, שסלל את דרכו אל לבם של בני משפחת המלוכה. אל תחמיצו את התמונה הקבוצתית של המשפחה המלכותית, המאפיינת מאוד את סגנונו וגישתו האמנותית של גויה. מציור זה אפשר ללמוד, לפי מיקום הדמויות, נטיית הפנים וההבעה של כל אחד מבני המשפחה, על אופיו של כל אחד מהם, מיקומו ותפקידו בבית המלוכה.

יחסי הכוחות בבית המלוכה בולטים מאוד: המלך אמנם עומד מעט לפני כולם, אך המלכה עומדת באמצע, ועמידתה מבהירה שהכוח האמיתי של בית המלוכה בידיה. כל דמות מסתכלת לכיוון אחר ואין כל קשר עין ביניהן, וכך נוצר הרושם של משפחה לא מאוחדת.

שימו לב לאישה שפניה מוטות לצד ואינן ברורות: זוהי אחת מארבע המועמדות להיות אשת הנסיך המוצב לידה, אבל היות ובחירת לבו של הנסיך עדיין לא הייתה ידועה, החליט גויה לשלב את המועמדת בצורה בלתי מחייבת בציור המשפחתי. לא כל הדמויות גרו במדריד באותה התקופה, כך שהציור מהווה איחוד משפחתי מלאכותי. כמנהגם של ציירים רבים בני התקופה, הנציח גויה גם את עצמו בדיוקן עצמי מאחורי המשפחה המלכותית.



ככל ששם הצייר שפיאר את קירות הכנסייה היה ידוע יותר, כן גדלו סיכויי הכנסייה למשוך אליה קהל מאמינים. צילום: נפתלי הילגר

משפט מטעם האינקוויזיציה

המלחמה בצרפת והמרד נגד הכיבוש הצרפתי הפכו את השקפת עולמו של גויה לפסימית יותר, והדבר השפיע מאוד על יצירותיו. שימו לב לציורים "2 במאי" ו-"3 במאי", המתעדים את המרד בצרפתים בכיכר דל סול ואת ההוצאה להורג של המורדים על ידי הצרפתים למחרת היום.

עוד דוגמא ליצירות המשקפות את התקופה ואת התעוזה של גויה הן ציורי "המאחה" (Maja): גויה צייר אותה אישה פעמיים, פעם אחת עירומה ופעם אחת לבושה. מבטה הישיר של האישה אל הצופה, מתאר גופה, הבלטת שדיה, מותניה וירכיה אינו תואם את הקודים המוסריים של התקופה. כדי לטשטש את זהות המודל, פני האישה דומים למסכה, ללא הבעה של ממש.

יש אומרים שהציור מתעד את אהבתו הסודית של גויה, הדוכסית דונה קאיטנה, הדוכסית ה-13 לבית אלבה. מובן שאת "המאחה העירומה" חשף גויה רק בפני חברים קרובים, אך גם מבטה ושפת גופה של "המאחה הלבושה" הספיקו כדי לסבך את האמן במשפט מטעם האינקוויזיציה. אף שלא נודע מה היה בעדותו של גויה בפני האינקוויזיציה, ידוע כי תוארו והכנסתו לא נפגעו, אך הוא לא צייר עוד את בית המלוכה.



לעתים גויה היה נתפס למצבי רוח קיצוניים, רוחו היתה קודרת, והוא כפה על עצמו התנתקות, לפעמים במשך מכל קשר וקרבה לבני אדם. צילום: נפתלי הילגר

פריצת דרך בזכות הכנסייה

לאמנות, בדומה למוסיקה ולאדריכלות, היה במאה ה-18 תפקיד מרכזי בתחרות בין הכנסיות על מספר המבקרים: ככל ששם הצייר שפיאר את קירות הכנסייה היה ידוע יותר, כן גדלו סיכויי הכנסייה למשוך אליה קהל מאמינים. דוגמא טובה לכך היא בסיליקת סן פרנסיסקו אל גרנדה (Basilica de San Francisco El Grande), אתר חובה למבקרים במדריד. בזכות ריכוז האמנים הבולטים שציירו בה, הפכה הכנסייה לאחת הכנסיות המרכזיות בעיר.

הכנסייה נבנתה בין השנים 1785-1761, על חורבות כנסייה קטנה יותר שנבנתה במאה ה-13. האדריכלים נאלצו להתגבר על קשיים טכנולוגיים רבים על מנת להצליח לבנות את הכיפה הגדולה, שקוטרה כ-33 מטר והיא נחשבת אחת הכיפות הגדולות בספרד. שערי ברזל עצומים עומדים בפתחה, פסלי שיש ענקיים מעטרים אותה ודלתות עץ בעלות פיתוחים מרהיבים ועיטורי זהב מצויות בחללה.

הכנסייה, המחולקת לשישה אגפים, נחשבת אבן יסוד בקריירה של גויה. בכל אחד מהאגפים מזבח, ובעיבורה המזבח המרכזי. כל אגף צויר על ידי אמן אחר. כך למשל את אחד האגפים צייר גיסו של גויה וקודמו בתפקיד צייר המלך, פרנסיסקו באיוּ. האגף של גויה נמצא בחדר הראשון משמאל: הציור שם צויר ב-1781 ומתאר את הנדרש והצפוי בציורי כנסייה, ולא נותן דרור וביטוי לייחודיותו הגאונית של גויה.

למרות זאת, וליתר דיוק, דווקא בשל כך, העבודה הזאת היא ציון דרך בחייו של גויה ומסמלת פריצת דרך. מאותו רגע שנחשפה עבודתו, הפך גויה לחביב הקהל והניח כאן את היסודות לבניית עתידו המקצועי. לאחריה הוא זומן לבית המלוכה להכין דיוקן למלך, זמן רב לפני שהיה לציירו הרשמי של בית המלוכה. גם כאן, אפשר להבחין בדיוקן עצמי של גויה כדמות השנייה מימין למטה.



המלחמה בצרפת והמרד נגד הכיבוש הצרפתי הפכו את השקפת עולמו של גויה לפסימית יותר. צילום: נפתלי הילגר

יש נשים מלאכיות

ציורי הפרסקו בתקרת הקפלה סן אנטוניו דה פלורידה (San Antonio de Florida), המכונה גם פנתיאון דה גויה, הם פרי ארבעה חודשים בלבד של עבודה מאומצת, והיו פריצת הדרך האחרונה של גויה אל תואר הצייר הרשמי של מלך ספרד, תואר שקיבל ב-1799, שנה אחר כך.

גויה נחשב לאחד המומחים הגדולים לציורי פרסקו על תקרות כנסיות, עבודה מורכבת במיוחד הדורשת תכנון קפדני. היה עליו לנבא תמיד את קצב התקדמות עבודת הציור שלו, כדי שיוכל להורות לעוזריו להכין את הקירות בחומר רקע שאפשר לצייר עליו במשך 72 שעות בלבד מרגע שנמרח.

ציור הפרסקו בקפלה מתאר תמונה של אנטוניוס הקדוש המחולל נס ומקים מת לתחייה על מנת שיוכל לומר מי הרגו. בפרסקו זה מבחינים בתעוזה האופיינית לציורי גויה: בניגוד למקובל בתקופתו, צייר נשים כמלאכיות וטען להגנתו שבכתבי הקודש לא נאמר שאין כאלה, וכן צייר דמויות המרמזות על אנשים המקורבים אליו. יש האומרים שאחת מהנשים-המלאכיות בקפלה אינה אלא דמותה של הדוכסית דונה קאיטנה לבית אלבה, שכאמור היתה על פי השמועה אהובתו של גויה.

חייו של גויה היו עמוסים מאורעות והתרחשויות, ומחלתו וחירשותו השפיעו על מצב רוחו ועל האופן שבו ראה בני אדם. לעתים היה נתפס למצבי רוח קיצוניים, רוחו היתה קודרת, והוא כפה על עצמו התנתקות, לפעמים במשך שבועות, מכל קשר וקרבה לבני אדם. יש לשער כי הלכי רוח אלה השפיעו על יצירתו, ויש בהם כדי להסביר מעט את הבעות הדמויות המצוירות על תקרת הקפלה, שבהן ניכרים טירוף, סבל וכאב.

רק ב-1919 הועברו עצמותיו של גויה מבורדו שבצרפת לקפלת סן אנטוניו דה פלורידה, כך שקברו של האמן מצוי היום מתחת לאחת מעבודות הפרסקו המרשימות ביותר שלו. מול הקפלה ניצב פסלו שפוסל ב-1986 על פי דיוקן שלו שנעשה שנתיים לפני מותו ב-1828, בהיותו בגלות בבורדו שבצרפת: גויה, מבעו קשה וזעוף, יושב על כיסא, בלוק נייר מתחתיו ופלטת הצבעים בידיו.

גליה בזק היא מחנכת ומגלה עולם.

תודה לבראסל איירלינס והגברת Maria Gonzales בלשכת התיירות הספרדית שסייעו רבות בהכנת הכתבה

לרשימת המוזיאונים במדריד »

מתוך: מגזין מטיילים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה