"הבנתי שהפנטזיה להיות אישה, לא קיימת רק בראש שלי"

בנובמבר האחרון, הדוגמנית הטרנסית דורין אדרי נולדה מחדש לחיים שתמיד חלמה עליהם. אחרי שנים של המתנה לניתוח לשינוי מין וארבע פעמים דחייה שלו מתוך חשש שלה, היא עברה סופסוף את הניתוח המיוחל. אירועי השבעה באוקטובר, גרמו לה להבין עד כמה שבריריים החיים, ושהיא לא יכולה לחכות יותר – היא חייבת לסמן את ה-וי שיסמל לה את מה שהיא מרגישה מאז ומתמיד – להיות אישה.

>> דורין אדרי: "ניסו לפתות אותי להיכנס לזנות כדי לחסוך כסף"

"כל פעם דחיתי את הניתוח", היא מספרת. "בעיקר בגלל העניין הכספי. ואז הגיע השבעה באוקטובר. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהמדינה התהפכה, התקשרתי לחבר שלי שחף שאמר לי, 'יאללה, הגיע הזמן לנסוע לתאילנד לעשות את הניתוח'. הרגשתי שאני צריכה לברוח. זה היה נראה לי הטיימינג הנכון. חברים של חברים נרצחו, וזה גרם לי להבין שחיים פעם אחת ושאני לא יכולה להגיע למצב שבו אני לא מגשימה את עצמי. אני עוד שנייה בת 30 וזו המתנה הכי טובה שיכולתי לתת לעצמי".

אז אחרי שהחלטת, מה את עושה משם?
"שלחתי הודעה למרפאה בתאילנד וסגרתי כרטיס טיסה לבנגקוק לכיוון אחד, בגישה של מה שיהיה יהיה. הייתה מלחמה ואף אחד לא חשב שזה הזמן לטוס. אני זוכרת את הדרך לשדה כאילו זה היה אתמול – אני מזיעה, לא נושמת, שואלת את עצמי 'מה אני עושה'".

ואז שחף, החבר הכי טוב שלה – איתו חלמה אדרי לטוס ושילווה אותה ביום הגדול – שלף מזוודה ברגע האחרון, ובעמדת הצ'ק-אין בישר לה שהוא נוסע יחד איתה. "הוא ליווה אותי מאפס עד מאה, לרגע לא הרגשתי לבד. לא הייתי עוברת את זה לבד בדיעבד".

הרגישה אלוהית ויפה בשמלה. דורין אדרי | צילום: נוי ערקובי

למה?
"זה ניתוח בהרדמה מלאה – שם בתאילנד הוא לוקח שבע שעות, בישראל הוא נמשך חצי יממה. לעבור חוויה כזו לבד זה לא פשוט. אבל כשסיימתי אותו הרגשתי מנצחת. כל ה-29 שנה של סבל – בשביל לעשות את ה-וי הגדול ביותר של חיי, עוד לפני שבכלל ראיתי מה יש למטה, אמרתי 'עשיתי את זה'. לא האמנתי. הייתי על מורפיום, לא הרגשתי כלום ולא האמנתי שלא כואב לי. זה היה הפחד הכי גדול שלי בגלל שזה ניתוח מורכב באזור מאוד רגיש".

אחרי 29 שנות סבל

יש משהו סימבולי בעובדה שאחרי 29 שנים של סבל, דווקא בהליך הקריטי, הפיזי והסופי, אדרי לא סבלה. "הקושי היחיד היה לשכב שבוע במיטה בפישוק" היא ממשיכה. "לא יכולתי לסגור רגליים. האגן כן כאב לי בשלב מסוים כי כשאת עם רגליים פתוחות כל הזמן זה כואב. הייתי צריכה גם לישון ככה, חצי שכיבה חצי ישיבה".

"בהתחלה ידעתי שאני לא הומו, ושמעולם לא יצאתי מהארון כגיי כי ידעתי שזו לא ההגדרה שלי"

היא נולדה בקריית שמונה כילד כבד שמיעה בשם דור אדרי. אחותה ואחיה הגדולים חירשים לגמרי. מכשיר השמיעה שלה שקוף וכמעט לא נראה לעין. מילדות הוריה הקפידו תמיד לשלוח אותה למסגרות רגילות. היא מעולם לא הרגישה שמתייחסים אליה אחרת בגלל מגבלת השמיעה, כמו שמתייחסים אליה אחרת לאור העובדה שהיא טרנסית. כשהייתה בת ארבע, מצאה את עצמה לובשת בפעם הראשונה שמלה של אחותה והתחושה הייתה עילאית "הרגשתי אלוהית ויפה", היא משתפת. "הבנתי שיש פה שוני. אומנם לא ידעתי מה זה טרנסים, אבל הרגשתי מאוד נוח בשמלה, לשים איפור ולנעול עקבים. עמוק בפנים תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אישה, אבל ככל שעברו השנים את מבינה שאת לא רגילה. בקריית שמונה לא היו חשופים לעולם הזה, לגייז או ללסביות. הכרתי רק את דנה אינטרנשיונל מהאירוויזיון. "בהתחלה ידעתי שאני לא הומו, ושמעולם לא יצאתי מהארון כגיי כי ידעתי שזו לא ההגדרה שלי".

אז במשך השנים בעצם התחבאת?
"לגמרי. קריית שמונה זו עיר מאוד פריפריאלית, אנשים פחות פתוחים. אז החבאתי את עצמי המון שנים עד שהגעתי לתל אביב ושם גיליתי עולם. בגיל 17.5 התגייסתי לקרייה בהתנדבות בגלל בעיית השמיעה שלי. ידעתי שיש לי הזדמנות לברוח ולהתחיל את חיי מחדש. הייתי נוסעת לאח שלי שגר אז בעיר. וכשעברתי לפה בגיל 18 הכרתי הומואים ולסביות, והיו לי חברים גייז מהצבא. הרגשתי שייכת".

"החבאתי את עצמי המון שנים". דורין אדרי | צילום: נוי ערקובי

בגיל 18 דורין גילתה לא רק את הקהילה הגאה, אלא גם את עצמה. דרך מעצב השיער שלה, היא הכירה את בת הזוג שלו הטרנסית. הן מיד התחברו ובפעם הראשונה היא הרגישה שהיא רואה בה את עצמה. "אז הבנתי שהפנטזיה הזאת להיות אישה, לא קיימת רק בראש שלי", היא מספרת. "ניסיתי להבין בעזרתה איך מתחילים הליך של שינוי מין בארץ. הייתי בטוחה שזה לא אפשרי בכלל, שאין סיוע דרך קופת חולים. לא היה לי מושג שיש אפשרות להתחיל תהליך בארץ עם הורמונים ולהפוך לאישה, בלי להוציא מיליוני שקלים. המפגש איתה גרם לי להבין שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר. חייתי בזמן הזה עדיין כמו גבר, חייל עם מדים וזקן. מתלבשת כמו גבר אבל מרגישה כלואה".

"חייתי בזמן הזה עדיין כמו גבר, חייל עם מדים וזקן. מתלבשת כמו גבר אבל מרגישה כלואה. עד שהבנתי שהפנטזיה הזאת להיות אישה, לא קיימת רק בראש שלי"

אז היא התחילה לחקור קצת ויצרה קשר עם בל אגם. "היא מיד הסכימה להיפגש", היא ממשיכה. "הגעתי עם הזקן שלי, היא הגיעה עם קלסר מלא מידע על מה שאני צריכה לעשות. הייתי בשוק. היא הפנתה אותי לרופאים ומומחים במרפאת גן מאיר, שמתמחים בקהילה הלהט"בית. העברתי את התיק הרפואי שלי לשם, ואז התחלתי טיפול הורמונלי מול רופא מומחה וזה תהליך ארוך. את צריכה לעבור טיפול פסיכולוגי במשך שנה, כדי שיראו שאת כשירה לקבל את ההורמונים, ואז אכן התחלתי לקבל אותם ולעשות גם לייזר".

לא רצית לעבור גם ניתוח חזה והליכים נוספים?
"בל הציעה לי לא לגעת בגוף שלי. לתת לגוף שנתיים להיות רק על הורמונים ולהכיר את עצמו מחדש. הקשבתי לה. התחלתי את התהליך ולא סיפרתי למשפחה, אבל אחרי שלושה חודשים של הורמונים כבר רואים שינוי בגוף. את מאוד חלקה בעור הפנים, החזה מתחיל לצמוח מעט, הגוף עם קימורים נשיים יותר וההורמונים מפרישים את השומנים מהאוכל לחזה ולישבן – זה הספיק לי אז. ההורמונים גם משפיעים גם על מצב הרוח. הבנתי שלהעמיס על עצמי גם ניתוחים במקביל זה יותר מדי. ידעתי שאני צריכה להתחיל לספר למשפחה ושאי אפשר להתחמק מזה, אז סיפרתי לאחותי בפעם הראשונה, ומשם זה התגלגל".

איך היא הגיבה?
"זה היה לה ברור. אימא שלי התקשרה אליי בווידאו, ראתה את עור הפנים שלי ומיד שאלה אותי למה אני כזו חלקה. אמרתי לה שעושה לייזר, ואז היא אמרה לי, 'מה את רוצה להיות אישה?' שתקתי לרגע, וידעתי שיש לי שתי אופציות. או שאני אומרת לה 'כן' וממשיכים, או 'לא' וחוזרים אחורה. אמרתי 'כן'. היא הייתה קצת בשוק, בלעה את הרוק לרגע, ואז אמרה 'הכל בסדר, אני איתך ואוהבת אותך'. לקבל ממנה אור ירוק, היה לי הכי חשוב".

"אימא שלי ראתה את עור הפנים שלי ומיד שאלה אותי למה אני כזו חלקה. אמרתי לה שאני עושה לייזר, ואז היא אמרה לי, 'מה, את רוצה להיות אישה?' שתקתי, וידעתי שיש לי שתי אופציות. או שאני אומרת לה 'כן' וממשיכים, או 'לא' וחוזרים אחורה"

אבל בכל זאת רצית לעבור את הניתוח לשינוי מין.
"כן, כי זה היה מבחינתי ה-וי האחרון שאני צריכה לסמן. בתאילנד לא צריך לעבור את הוועדות והאישורים שצריך לעבור בארץ. תאילנד זה מקום שמתמקצע בנישה הזאת. כן, היו בדרך המון מכשולים. זה ניתוח מאוד מורכב ומפחיד, הרבה אנשים לא מאמינים שעשיתי אותו, ות'אמת שגם אני לא, הרי ביטלתי את התור שלי ארבע פעמים".

רוצה לפרוץ דרך. דורין אדרי | צילום: נוי ערקובי

למה בעצם?
"הניתוח עלה 60 אלף שקל. זה לא הרבה ביחס לישראל – אנשים קונים מכוניות בחצי מיליון שקל ופה דובר על ניתוח ששינה את חיי, ועדיין זה המון כסף לבחורה צעירה. תוסיפי את המחיה שם בזמן הניתוח, טיסות, המון כסף. אחת מהסיבות שביטלתי הייתה כלכלית – הייתי צריכה לשהות שם כדי חודש להחלים אחרי הניתוח. זה בקלות יכול להיגרר למאה אלף, כולל תרופות והכל".

הדרך לקמפיין הנכסף

קצת אחרי הניתוח אדרי מצאה את עצמה יושבת במרפסת של חבר בקופנהגן באמצע הג'ונגל ובוכה את חייה: "בכיתי אחרי שכל חודש ההחלמה לא בכיתי. בכי של הוכרה – תודה ליקום שאני אחרי זה, מחלימה מול הים עם הג'ונגל היפה הזה, שלא כל אחת זוכה לזה. זה העצים עוד יותר את התחושה לגבי ההחלטה".

סיפרת גם לאבא שלך?
"לא על הניתוח הסופי. אם הוא יגלה את זה דרך הכתבה, או בדרך אחרת, שיגלה. זה לא חזה, זה לא פנים. הוא תמיד ראה אותי עם כאישה עם טייץ. הוא מדבר אליי בלשון נקבה. הוא עבר תהליך מטורף עם זה, והיום הוא החבר הכי טוב שלי, דואג לי ברמה הכי אבהית, אוהב אותי כבת שלו. היום הוא מבין שזה מה שנכון לי. הנתק היה כשהוא דמיין שאני הופכת להיות מוגזמת ומידרדרת לדברים, שזה בכלל לא היה האישיו. אני פשוט רציתי לקום בבוקר ולהרגיש אישה".

"מעצב ישראלי אמיץ אחד, גולן טאוב, האמין בי מהרגע הראשון ונתן לי את הזכות לסגור את התצוגה שלו בשבוע האופנה 2023. זה היה שונה ונועז אבל זו הייתה גם אמירה, אישה טרנסית יכולה להוביל בגאווה מותג אופנה ישראלי"

אדרי עשתה במהלך השנים קמפיינים שונים לקדס, פיקס וקמפיין גאווה לקסטרו. ולמרות זאת, לטענתה, מותגים בארץ דווקא לא מקבלים אותה כמו שהיא, כטרנסית: "בגיל 27 נכנסתי לסוכנות כדוגמנית. נפסלתי בכל קמפיין ישראלי כאן בארץ. כלומר, המותגים אמרו לי שאני לא מתאימה לקהל הישראלי. החברות הישראליות מאוד מתקשות לקבל אישה טרנסית, בטח לא כפרזנטורית. נפסלתי גם כדוגמנית שמופיעה באתר של החברות ולא כפרזנטורית ראשית. כי מה הקהל יגיד? גם בשנת 2024 עדיין אין לחברות גדולות אומץ לקחת פרזנטורית, או דוגמנית טרנסית. קסטרו למשל, שעשינו איתם את הקמפיין לחודש הגאווה, קיבלו על הראש מהקהל הדתי, וזהו. היום הם עושים קולקציית גאווה בחודש הגאווה בלבד, מאוד צנוע וקטן. אני רוצה לפרוץ דרך".

ניצחה את שנות הסבל. דורין אדרי | צילום: נוי ערקובי

"רק בטיימינג של חודש הגאווה מחפשים איזו דמות שתביא קצת כסף וביי", היא מציינת. "כשפיקס נתנו לי את הבמה – ועוד לא לקמפיין גאווה – מאוד אהבתי את הגישה שלהם. זה דברים שכיף לראות. רק חבל שמאז לא קיבלתי אף הצעה לקמפיין אחר. שקט, דממה וזה עצוב מאוד. אין אף חברה שאמרה אני רוצה אותך כדוגמנית. אני כן רוצה להוסיף שבתוך כל עולם האופנה הגדול היה מעצב ישראלי אמיץ אחד, גולן טאוב, המעצב של המותג Mother of All, שהאמין בי מהרגע הראשון, לא חשש מהתגובות ונתן לי את הזכות לסגור את התצוגה שלו בשבוע האופנה 2023. זה היה שונה ונועז אבל זו הייתה גם אמירה, אישה טרנסית יכולה להוביל בגאווה מותג אופנה ישראלי. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת עבורי".

אז איך את מתפרנסת היום? איך מימנת לעצמך את הניתוח היקר?
"אני עצמאית ועובדת בשיווק לסושיאל, מלווה משפיענים ומתפרנסת בכבוד. אני יודעת שבחו"ל אני יכולה לעבוד מאוד טוב. אבל בסוף אני צריכה קשרים ומישהו שידחוף אותי לשם. הסוכן ההוא מפעם הבטיח לי שנעבוד גם מעבר לים, מה שלא קרה – אז כרגע אני לא אצל אף אחד. אבל לגמרי סומכת על עצמי שאגיע לכל מטרה שאציב לעצמי".