דובי לא-לא

לוותר או להתעקש? איך מתמודדים עם הסרבנות של הילדים

88 שיתופים | 132 צפיות

הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter

כאשר הורה מגיע ממקום של חוסר ביטחון, הילד יחוש זאת. הורה המוותר לילדו נותן לילד תחושה שהוא, הילד, בעל הכוח, שההורה פוחד ממנו

לילה אחד, אחרי שגמר לאכול את ארוחת הערב, אמרה אמא שלו כמו תמיד:
"בולו גולו, בוא נעשה אמבטיה"
אך בולו גולו ענה לה בתקיפות:
"לא רוצה ולא רוצה! לא רוצה ולא רוצה!"
אני כבר בן ארבע, אז אני כבר גדול. אני מחליט על
עצמי."
(מתוך "בולו גולו לא רוצה לעשות אמבטיה", מאת מיכל שלו, הוצאת זמורה-ביתן)

כשהקראתי לילדיי את סדרת ספרי "בולו גולו" של מיכל שלו, הרגשתי כאילו היא הייתה בבית שלי, עדה לכל אחת מהסיטואציות שעוברות על משפחתנו מדי יום, כשהילדים לא רוצים לישון / לאכול / להתקלח / לחפוף / להתלבש / לצאת.

לעתים נראה שעל כל מה שאנחנו מבקשים, הם מייד שולפים את הנשק הסודי: "לא רוצה!" ומה אז? האם להגיב בנועם? (ואז הם מצפצפים עלינו), או להעלות את הטונים? (ואז אנחנו מלאי ייסורי מצפון שצעקנו ואיבדנו עשתונות). איך זה אצלכם?



כשהורה מגיע ממקום של חוסר ביטחון, הילד יחוש זאת [אילוסטרציה: Shutterstock]

כשהורה מגיע ממקום של חוסר ביטחון, הילד יחוש זאת [אילוסטרציה: Shutterstock]

האם אתם נאבקים?

מיכל, אם לשתי בנות (3,6): "בבוקר, הגדולה מככבת עם 'לא רוצה לקום'. בזמן שאנחנו מתכוננים לצאת מהבית היא לא זזה מהמיטה, ותמיד בסוף אנחנו מגיעים למצב שבו כולנו מוכנים והיא עדיין בפיג'מה. אז אנחנו עוברים מתחנונים לאיומים ולכעס, ובדרך כלל יוצאים מהבית בעצבים. הקטנה היא כוכבת הערב, עם 'לא רוצה להתרחץ', ושוב: תחנונים, שידולים, איומים, ולבסוף רחיצה זריזה בכוח, מלווה בבכי קורע לב מצדה ובתסכול שלנו".

ליאור יואל, פסיכולוג חינוכי מומחה: "אחד הדברים החשובים בהקשר זה הוא הגדרה ותכנון מראש של בקשות ודרישות מהילד, עם הסבר מתאים של הסיבה לבקשה, ללא תחנונים או התנצלויות. אפשר גם לתת לילד אפשרויות בחירה. יש לציין כי אפשרות בחירה היא לא שאלה פתוחה 'מה אתה רוצה?', אלא מתן אופציות, למשל: 'אתה יכול לקום עכשיו או בעוד חמש דקות'.

"את ההסברים הארוכים אפשר להשאיר לשיחה רגועה. הצבת גבולות ברורים על ידי ההורים מספרת לילד על החיים. כך הוא יודע מה צפוי ומתי, ועל מה יקבל מחמאה או יינזף. חשוב שנלמד את הילדים כי לא תמיד יקבלו את מה שירצו".

האם אתם מוותרים?

"צריך לחפוף את השיער," אמר אבא, "אחרת הוא יהיה שומני ופרוע."
ומה בולו גולו ענה? "לא רוצה ולא רוצה!"
אבא ואמא הסתכלו זה על זה ואמרו: "אולי הוא קם הבוקר על צד שמאל, נוותר לו גם הפעם."

(מתוך "בולו גולו לא רוצה לחפוף", מאת מיכל שלו, הוצאת זמורה-ביתן)

רון, אב לשלושה (בן 15, בן 7 ובת 6): "אני ובת זוגי פונים לילדים ממקום של חוסר ביטחון במה שאנחנו רוצים. אנחנו אומרים: 'תלך להתקלח, טוב?' אנחנו תמיד מחכים לאישור של הילד, ואם הוא אומר 'לא רוצה', אנחנו מייד נסוגים".

לבחור את המלחמות החשובות באמת ולא לריב מריבות מיותרות. לא לפקד, אלא להסביר מה אנחנו רוצים ולמה, כדי שהילד יבין למה זה חשוב

יואל: "כאשר הורה מגיע ממקום של חוסר ביטחון, הילד יחוש זאת. הורה המוותר לילדו נותן לילד תחושה שהוא, הילד, בעל הכוח, שההורה פוחד ממנו, ושמחשבותיו ההרסניות (של הילד) עלולות להתממש. עובדה זו ממלאת את הילד בחרדות, שבהמשך עלולות לקבל ביטוי בקשיי התנהגות שהולכים ומחריפים, וזאת כדי להכריח את ההורה להציב לו גבולות.

"ניתן למנוע בעיות אלה אם ההורה יהיה עקבי מלכתחילה – אז הילד מרגיש שההורה חזק ויכול להגן עליו. חשוב להדגיש את הפרדוקס, כי כאשר במקום תחנונים יהיו בקשות והגדרות ברורות מצד ההורה, ייתכן שהילד יבכה, יכעס ויצרח, אך למעשה הוא ירגיש מוגן יותר".



את ההסברים הארוכים אפשר להשאיר לשיחה רגועה [אילוסטרציה: Shutterstock]

את ההסברים הארוכים אפשר להשאיר לשיחה רגועה [אילוסטרציה: Shutterstock]

האם אתם סמכותיים?

תמר, אם לתאומים (5) ולבת (3): "למזלי, ילדיי לא סרבנים גדולים. אני משתדלת להיכנס איתם כמה שפחות לעימותים ולמריבות מיותרות. אם יש נושא שהוא קריטי, אני משתדלת שלא 'לפקד' עליהם אלא מצרפת לבקשה הסבר משכנע או 'קריאה להרפתקה' בנוסח: 'יאללה, הולכים לצחצח שיניים כדי להרוג את קריוס ובקטוס! אנחנו לא ניתן לחוצפנים האלה לאכול את השיניים שלכם…'.

"במקרים של סירוב, אני משתדלת לבודד את הגורם לסירוב ולעקוף אותו. למשל, אם אחד הילדים רוצה ללכת לגן שעשועים מסוים והאחרים רוצים לגן שעשועים אחר, אני אומרת: 'אני רואה שאתה רוצה ללכת לשם, אבל בגלל שהרוב הפעם קבע שנלך לגן השני, מחר אתה תחליט לאן נלך'.

"בקטעים המרגיזים של הבוקר אני לא מוותרת ולא נכנסת להסברים ארוכים ולמשא ומתן, אלא פשוט יוצאת. בדרך כלל בשלב הזה הסרבן התורן כבר באמת חושש שאני נוסעת ומתלבש מהר. זה אמנם קצת מניפולטיבי, אבל גם מציב גבולות מאוד ברורים".

יואל: "הורים בעלי סגנון סמכותי יודעים שיש להם יותר ידע, מיומנויות, שליטה וכוח פיזי משל ילדיהם. יחד עם זאת, הם מאמינים שהזכויות של ההורים ושל הילדים הן הדדיות. במקום להשתמש בעונשים פיזיים, הם מנסים לנהל את ילדיהם על ידי הסברת החוקים וההחלטות וחשיבה משותפת בקשר לנימוקיהם.

לייעוץ נוסף

כלומר, הם מוכנים לשמוע ולשקול את נקודת המבט של ילדיהם, אפילו אם אינם מקבלים אותה. הורים סמכותיים מציבים סטנדרטים גבוהים להתנהגות ילדיהם ומעודדים אותם להיות אינדיבידואליסטים ועצמאים.

"המחקרים מראים כי ילדים להורים סמכותיים בטוחים בעצמם, בעלי שליטה עצמית גבוהה ומוכנים לחקור את העולם. זאת בניגוד לילדים להורים בעלי סגנון הורות אוטוריטרי, או לחילופין – מתירני. ההבדל נובע מכך שכאשר הורים סמכותיים מציבים סטנדרטים גבוהים לילדיהם, הם מסבירים להם מדוע הם עושים זאת ואת ההשלכות של כל התנהגות. הסברים אלה מקדמים את הבנת העולם ואת יכולת הילדים לקבל כללים חברתיים וכללים בכלל".

מתוך: מגזין להיות משפחה

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם