שוב בחירות ללא נשים

שוב בחירות. שוב השמצות וספינים, שוב נחשף לעלבונות שלא יביישו את הילד עם הפה הכי מטונף בכיתה, ושוב שקרים וגועל. אבל השיח הציבורי אינו הדבר היחיד שנפגע כתוצאה ממערכות הבחירות החוזרות ונשנות. הבחירות האלה פוגעות גם בנו, הנשים הישראליות. מסיבוב לסיבוב עושה רושם שמעמד הנשים בישראל ממשיך להימחץ, כאילו אנחנו לא נמצאות כבר 21 שנים אל תוך האלף השלישי. המספרים מדברים בעד עצמם: לכנסת הנוכחית נבחרו 30 נשים בלבד, שהן רק 25 אחוזים מכלל חברי הכנסת. אולם הבעיה לא במספרים בלבד. הפגיעה בנו מתחילה בנראות, בדימוי. בכל סקר בחירות בטלוויזיה המסך מתמלא בתמונות של ראשי המפלגות. יש שם ערב רב של ייצוגים: דתיים וחילונים, ימנים ומרכז־ימנים פה ושם איזה שמאלן תורן, ביביסטים ואנטי ביביסטים, יהודים וערבים – ממש מבחר מגוון של גברים בלבד (מלבד אורלי לוי־אבקסיס, שנמצאת מחוץ לאחוז החסימה אחרי שהתגלתה כשקרנית גמורה. כמה אירוני ועצוב).

התמונה המעוותת הזאת ממשיכה להופיע שבוע אחרי שבוע, סקר אחרי סקר, על מסכי הטלוויזיה – והעולם שותק. כלומר, העולם מברבר את עצמו לדעת: מי יחבור למי, מי יקטוף אליו עוד רמטכ"ל בדימוס, מי יעשה איזה תרגיל מלוכלך הפעם – אבל על היעדר נשים מהתמונה אף אחד כבר לא מדבר. פה ושם אחת הכתבות היושבות בפאנל תזרוק מילה על חסרונן, אבל החדשות על הספין התורן של הרגע מיד ישטפו את המסך; ובינתיים, גברים ונשים, ילדים וילדות, צעירים וצעירות בארץ הזאת, ימשיכו לקבל את הרושם שככה זה, שזהו העולם: חבורה של אנשים ממין זכר קובעת את החיים לאוכלוסייה שלמה, שמורכבת גם מקצת יותר מ־ 50 אחוזים נשים. ולתמונות, כידוע, יש כוח גדול. אלף מילים לפחות ובעצם הרבה יותר. כולנו כבר יודעות להסביר היטב את הצורך בהצגה של דימויים מגוונים של נשים במדיה כדי שילדות ירגישו טוב יותר עם גופן ולא ירעיבו אותו למוות. כולנו מבינים כיום כמה חשוב להראות אנשים בכל מיני צבעים כדי שגם ילדה עם עור כהה תבין שהיא יכולה להגיע לפריים טיים, אבל את החשיבות של הצגת נשים במוקדי החלטה פוליטיים – עדיין צריך להסביר לנבחרים שלנו.
קחו למשל את יאיר לפיד. בריאיון המרתק שהוא העניק להדס בשן, לפיד מעיד על עצמו שהוא פמיניסט גדול, וגם הוא היה צריך לעבור שלוש מערכות בחירות ובגידה פוליטית אחת כדי להבין את הבעייתיות בתמונת הקוקפיט נטולת הנשים ששיווק לבוחריו.
הוא לא היחיד שלוקה בעיוורון מגדרי. רק לאחרונה מפלגת הליכוד שלחה את נתן אשל – אדם שנאסר עליו לעבוד במגזר הציבורי אחרי שצילם עובדת מתחת לחצאיתה – לנהל מו"מ עם נציג כחול לבן, הלוא הוא חיים רמון, שהורשע בעבירה של מעשה מגונה כשנישק קצינה. כלומר ייצוג נשים באופן ההולם את מספרן באוכלוסייה הוא משימה מסובכת מדי מטעם כחול לבן והליכוד, אבל לשלוף מהביוב אנשים שהורשעו בדין פלילי או משמעתי בשל הטרדת נשים – זה דווקא פשוט למדי.

וזה לא רק עניין של נראות. מדובר בחיים, פרנסה ואיכות חיים. ברגע שאין נשים ליד שולחן מקבלי ההחלטות, נשים נדפקות. כל המחקרים הוכיחו שנשים נפגעו בשנת הקורונה הזאת הרבה יותר מגברים: יותר נשים הוצאו לחל"ת, יותר נשים מאשר גברים נאלצו לתמרן בין הילדים לעבודה. אז רגע לפני שאנחנו שוקעות עד צוואר בסחי הקמפיינים, אנחנו צריכות לזכור שבמערכת בחירות השאלה הכי חשובה היא לא רק כן ביבי או לא ביבי. הדבר הכי חשוב הוא אנחנו, ואנחנו צריכות לדאוג לעצמנו ולהגיע לשולחן המחליטים, לקבל מקום של כבוד בעמודות הסקרים. מוכנות? למקומות, היכון, רוצו!

צילום מסך ערוץ 12, עיבוד תמונה: מגזין "את"