בידוד בפתח תקווה. זה לא סתם נשמע כמו התחלה של בדיחה

אל הבאסה הכללית של ימי הקורונה, הסגר וההתפוררות הפוליטית והחברתית – הגוף שלי החליט לצרף גם פריצת דיסק. "אם גם כך אין סיבה לצאת אל העולם, זהו בדיוק הזמן לרתק אותך אל הספה", אמר לעצמו גופי המתבגר. תכלס, צודק לגמרי. מה יש לי לחפש במאונך בעודי נאנקת מכאבים? עדיף לשכב על הספה ולחשב זמני מרווחים בין תרופות, הרי גם כך הכול בחוץ נראה כמו התחלה של סדרת אימה טרנדית לבני הנעורים. כדי שיהיה קצת יותר מעניין החליטה התסריטאית של החיים שלי לזרוק פנימה בידוד ארוך, משהו שיעצים את הדרמה.

וכך הקטן שלי נחשף אל חולה מאומת ופור הבידוד נפל עליי. איך מבודדים פעוט דינמי בדירה תל אביבית קטנה? לא ברור. חמותי הציעה לנו בנדיבותה את ביתה משופע החצר (היא נטשה אותו לטובת מגורים אצל גיסתי עם בוא הסגר) וכך הוגלינו אל ביתה בפתח תקווה: הפעוט, דייזי – גורה המקפצת קפיצות מגושמות מדי שאימצנו רגע לפני הסגר, אני ופריצת הדיסק.

הכאב, חבר מטונף וערמומי שנכנס אל חיי באמצע אוגוסט ולא עוזב אותי מאז, גורם לי להתנהל כאימא מתירנית במיוחד. כללי נימוס? היגיינה בסיסית? הצחקתם אותי

הכאב, חבר מטונף וערמומי שנכנס אל חיי באמצע אוגוסט ולא עוזב אותי מאז, גורם לי להתנהל כאימא מתירנית במיוחד. כללי נימוס? היגיינה בסיסית? התנהלות אנושית סבירה? הצחקתם אותי. הכלל היחיד שבשבילו אני נעמדת על הרגליים הוא שמירה על החיים. הישרדות ותו לו. הפעוט קלט את המצב בחושיו הפעוטיים ומיהר להתפשט. בהתחלה עוד ניסיתי לומר משהו, למחות, אבל הקרסול שלח זרמים חשמליים לכיוון האגן, ואני שקעתי בחישובים אם כבר עברו ארבע שעות מאז שלקחתי את הפרקוסט ומתי אני יכולה לקחת שוב עוד מנה של אופטלגין, והופ – הנה הילד כבר רפרף בישבן חשוף על כל ספה (סליחה שרה!).

השילוב של השריטות שהשאירו על גופו העירום הקפיצות הנלהבות מדי של דייזי לצד עקיצות היתושות הפתח תקוואיות המצויות (עכשיו אני מבינה לגמרי מה הייתה הבעיה של מזרקי, הדוקטור הכסוף. תכלס, העובדה שיואל משה סלומון בנה פה עיר עם היתושים המפלצתיים האלה נראית לי עכשיו כמו פשע נגד האנושות), גרם לגופו של הפעוט להיראות כמי שעבר סדנת שבי, ואני כבר לא הייתי בטוחה אם הרחקנו עד לפתח תקווה או שאולי הגענו לאי של בעל זבוב.

ארוחת הבוקר של הפעוט כללה כל מה שניתן לאכול מבלי שאקום מהספה, באווירת הפארם טו טייבל הטרנדית רק בגרסת הבידוד – פעוט טו פריג'ידר: מקל גבינה, נקניק מהקופסה, מלפפון שטוף למחצה, מילקי עם סוכריות. כל מה שבא קר היישר מן המדף אל הפה. "רק אל תשכח להוריד את העטיפה מתוק! המקלות נפלו לך על הרצפה? אוי, טוב, לא נורא. אני רואה שדייזי כבר נתנה להן ליקוק. חמוד, זרוק גם לאימא איזה מקל גבינה לספה, טוב? מהצד שדייזי לא ליקקה". ארוחת הצהריים הייתה עניין פשוט יותר לתפעול בזכות השליחים המסורים של וולט. אני ממש מעריכה את זה שאף שקיבל את פניכם ילד עירום ושרוט לא התקשרתם לרווחה. תודה! זה באמת חברי מצדכם, הייתי מוחאת לכם כפיים מהמרפסת אם רק הייתי מצליחה לקום.

זה נשמע כאילו אני מקטרת או מרחמת על עצמי ולא נעים לי, כי אני באמת מקטרת ובאמת מרחמת על עצמי. לשם האיזון אני מזכירה לעצמי שבידוד הוא לא נעים ופריצת דיסק היא דבר נורא, אבל לפחות מתישהו הם יסתיימו. החלק הכי מבאס בכאב הבלתי מרפה הזה הוא שאין בו שום רומנטיות. חרפון מוחלט? לגמרי. טרלול חושים? בהחלט.

ואולי תובנה אחת ויחידה, שאני ממש לא לבד. אנחנו מדינה שלמה עם פריצת דיסק – מנסים לעמוד על הרגליים ומוצאים את עצמנו שוב מוטלים על ספה בפתח תקווה.