"שומע חמוד? אני רוצה לדבר איתך על משהו שקרה בחדשות"
עדי עוז יצאה לתנאי השטח הקשים של מחנה הקיץ ונלחמה בעקרב צהוב אבל שום דבר לא הכין אותה לשאלה הקשה מכולן: מה עושים כדי שהילד לא ייצא אנס, בעולם שטוף אלימות וסקסיזם?
הקיץ בעיצומו וכמו כל אימא גם אני כבר נאלצתי לתרום את חלקי למלחמת ההישרדות המכונה "החופש הגדול". הקרב העיקרי שניטש עד כה התרחש אי שם ביער ציפורי: יצאתי למחנה קיץ של הצופים תחת הטייטל "הורה מבשל", שלושה ימים של חיתוכי עגבניות בשרב ארצישראלי מצוי וללא מזגן לרפואה. זה נשמע הירואי אבל חייבת להודות שלא סבלתי נורא. כן, שירותים כימים שמתחלקים בהם עם 400 ילדים זה לא תענוג גדול, גם לא מקלחות שדה או שינה באוהל. אבל אני, כמו כל בוגרת תנועת נוער שזוכרת את מחנה הקיץ כשיאו של החופש הגדול, יכולה לזהות גם את היופי שמבצבץ בין הג'יפה בתנאי השטח.
אחד הדברים היותר יפים שצצו הייתה היכולת המופלאה של הילדים להפגין רגשות בציבור בלי לעשות מזה עניין. זה קרה גם באירוע השבטי שבו נפרדו כולם מהשמיניסטים וגם בסוף המחנה שבו נפרדו מהמדריכים שליוו אותם במהלך השנה. שירים קיטשים נוגנו, נאומים מרגשים ננאמו והשבט כולו נמלא רטט ונפל בבכי זה על כתפיו של זה. מסתבר שדור ה־Z לא מנסה לצאת "גבר גבר" ומביע את רגשותיו בחופשיות בלי לתת דין וחשבון לאיזו ישראליות גברית רעילה וארכאית. כמה נפלא!
בד בבד עם הגילוי המעודד הזה פרצו אל הטלפון שלי הפושים הראשונים שדיווחו על החשד לאונס קבוצתי של ילדה בת 11 על־ידי בני גילה. הדיווח הזה הצטרף אל שורה ארוכה ומבחילה של אייטמים שנערמו בקיץ הזה אל פתח תודעתנו הקולקטיבית והפכו אותו לסרט אימה: סם אונס מוגנב למשקה של ילדה בת 13 במהלך אירוע בר מצווה, צעירים לפני גיוס חשודים באונס תיירת בקפריסין. מה לעזאזל קורה פה? ואיך זה מתחבר עם הנערים והנערות החמודים שמסתובבים מול עיניי במחנה, תולים שלטי פרידה מתוקים מהשמיניסטים שלהם, מתאהבים, נפרדים, בוכים, שוברים זה לזה את הלב כמיטב הקלאסיקה של מחנות הקיץ?
בשעת לילה מאוחרת, אחרי חיתוך של מה שנדמה לי כשני מיליון עגבניות, ישבתי הלומה על הספות בסלון ההורים המאולתר, מנסה לחשב כמה שעות שינה נותרו לי (בשש וחצי כבר צריך לחתוך סלט לארוחת הבוקר). הידיעות על האונס לא מפסיקות להטריד. לשחרר אותו לבד למחנה קיץ היא משימה שלא צלחתי עד עכשיו, מה אעשה כדי לשחרר אותו אל עולם שבו נערים בני 12 אונסים ביחד? מה עושים כדי שלא יצא אנס, בעולם שטוף פורנוגרפיה, אלימות וסקסיזם?
״הפחד מצמית. לשחרר אותו לבד למחנה קיץ היא משימה שלא צלחתי עד עכשיו, מה אעשה כדי לשחרר אותו אל עולם שבו נערים בני 12 אונסים ביחד?״
אני מרימה את הראש ואז רואה איך בשביל המקיף את המחנה, מעבר לגדר, רץ לכיווני במהירות עקרב צהוב. כל ההורים מסתכלים עליו בבעתה. הוא מגיע לגדר ובלי לחשוב פעמיים עובר מתחתיה. תוך שניות הוא כבר צמוד אל הספה שעליה אנחנו יושבים ומנסה לטפס עליה. באינסטינקט של רגע אני תופסת מקל, מפילה אותו מהספה ודוחפת אותו הרחק מאיתנו. הוא רץ אל השירותים, המשותפים גם לחניכים. אני מבינה שחייבים להרוג אותו לפני שיקיים מפגש ישיר עם הילדים. אני מתקרבת אליו בריצה, מניפה את המקל ופוגעת בו פגיעה ישירה בעוצמה עד שחלקים מגופו מתעופפים באוויר. העקרב מפורק, מובס ומת. ההורים ההמומים מסתכלים מהצד על האירוע שמבטיח לי לעד מקום של כבוד בין חותכי העגבניות ("סקורפיונס קילר" היה הכינוי שלי מאותו רגע). אבל מעבר לערימות של תעופה עצמית הקרב הקטן הזה גם הבהיר לי שלפעמים אין ברירה, לפעמים את חייבת להרוג את העקרבים שסביבך במו ידייך.
שלושה בנים זכרים הביא לי העולם ועם שלושתם אני חייבת פעם אחר פעם לנטרל את העוקץ. להרוג את הפחד והבושה ופשוט לדבר איתם על מין, על הסכמה, על הפער בין פורנוגרפיה למציאות, על גבריות רעילה. אין ברירה. "שומע חמוד? אני רוצה לדבר איתך על משהו שקרה בחדשות. ארבעה ילדים בני 12 פגעו בילדה בת 11…"
המבוכה חונקת, העוקץ נתקע בגרון, הפחד ממלא את עיניו של הילד שלי, אבל אני לוקחת מקל והורגת את החרדה במילים. מנפצת את כל הרעל שמתנקז מסביב ומסבירה לו שוב מה מותר ומה אסור. אין ברירה. זה בידיים שלי בלבד. במילים שלי, בהרבה חפירות מעכשיו ועד ״די, אימא, אכלת ת׳ראש״, מעכשיו ועד לאן שלא יטוס לפני הגיוס, בעוד שבע שנים. יש לי שבע שנים. הרבה עקרבים להרוג בדרך.