דבר העורכת: עדי עוז תקועה בריאליטי לא מוצלח
הסדרה "התמלילים" בכיכובם של ביבי, שרה, נוני ומילצ'ן עוררה בעורכת המגזין, התלהבות רבה. עד לרגע שהיא נזכרה שמדובר בריאליטי הגדול של חייה כשהיא לא ממש זוכה ללגום מהשמפניה הוורודה
בחודש האחרון חיי התרבות הטלוויזיוניים שלי זכו לחיים מחודשים. אני מאוד אוהבת דרמות וקומדיות סוחפות והוואקום הטלוויזיוני ניכר בחיי. הרבה זמן חיכיתי לאיזו סדרה חזקה שתרתק אותי, שאחכה בדריכות לפרק הבא. ההמתנה המעיקה הסתיימה סוף סוף לפני חודש כשלחיינו פרצה בסערה "התמלילים": סדרת הריאליטי שבה מככבים בתפקידים הראשיים ביבי ושרה נתניהו, ארנון מילצ'ן ונוני מוזס – כולם עם שמות עסיסים שמתגלגלים על הלשון כמו בסדרת מאפיה איטלקית, לצדם גיבור המשנה יודע הכל בעל קול הבריטון גיא פלג, ובתפקידי אורח חתיכים כמו יאיר נתניהו, ג'יימס פאקר והסטטיסטית הסלבית הלוהטת: מאריה קארי. איזה יופי! מאז "שובר שורות" לא התרגשתי כל כך. סוף סוף עלילה סוחפת, מפתיעה, כזו שאת באמת לא יודעת מה יקרה בה בפרק הבא, בניגוד לסדרות שבהן הפאנצ'ים צפויים מראש (כל קומדיה ישראלית) או שנדמה לך שהתסריטאי סתם מחרטט על חשבונך בלי בושה ("וסטוורלד"), ועוד חיבור כל כך יצירתי בין "בית הקלפים" ל"וויפ" – פשוט גאונות!
הסיפור הזה ריתק והדהים אותי כל כך ששכחתי לרגע שמדובר במציאות. זה פשוט היה עשוי טוב מדי מכדי להיות אמיתי. עד שמישהו מחבריי זרק לי, "אז קיבל סיגר, אז מה?", ופתאום כאילו התעוררתי מחלום מתוק למציאות ישראלית מבחילה. כי בפוליטיקה סיגר הוא אף פעם לא רק סיגר, ובמקרה הנוכחי הוא רק עוד הוכחה עצובה לכמה שדרת השלטון היום רחוקה מחיינו. ניסיתי להסביר לחבר למה הסיפור הזה – ולא משנה אם בסופו יוגש כתב אישום או לא – מבחיל ומכעיס אותי כל כך.
כדי להדגים לו את זה סיפרתי לו על משהו הרבה יותר פרוזאי מחקירות ביבי הנוכחיות שראיתי לפני יותר מחודש, נדמה לי שזה היה בתוכנית "הצינור": במסגרת כתבה על תחבורה ציבורית בדקו מי מהשרים וחברי הכנסת יודעים כמה עולה נסיעה באוטובוס. "מה?", שאל מופתע שר התחבורה ישראל כץ כשהופנתה אליו השאלה, "על מה אתה מדבר?", הוא הפטיר כלפי הכתב ומיהר לדרכו. זו הייתה תמצית של הנתק הבלתי נתפס בין החיים שלנו לבין המציאות של מי שמכתיב לנו אותה.
כי מה באמת יודע כץ על נסיעה באוטובוס (שכמובן נוסעות בו הרבה יותר נשים מגברים)? מה הוא יודע על המתנה של שעה ארוכה בתחנה ועד שהאוטובוס המיוחל מגיע הוא חולף על פנייך כאילו היית אוויר כי הוא מלא מדי? מה הוא יודע על נסיעה ברכבת דחוסה בחופש הגדול כשאת לחוצה בין קנה של M16 לילד בוכה?
ומה ביבי ושרה יודעים על טיסה בלואו קוסט כשהכיסא צר מלהכיל אותך ואז הנוסע שלפניך מכופף את המושב ישר לחיקך? מה הם יודעים על חופשה ללא תשלום כי לך יש עשרה ימי חופש ולילדים 100? מה הם יודעים על לקבל מבטים חסרי סבלנות מהבוס על זה שאת שוב מבריזה כי הילד חולה? מה הם יודעים על תורים ארוכים ואלימים תמיד בסניפי הדואר? או במשרד הפנים? או בכל מקום? האם הם ראו פעם איך כל שיח בין שני ישראלים שעומדים בתור הוא פוטנציאל לריב אלים שיכול בקלות להיגמר בדקירה? מה הם יודעים על עיקולים של חשבון הבנק כי ביטוח לאומי החליט פתאום שבין מרץ לאפריל 2003 לא שילמת לו 100 ש"ח ולכן עכשיו את חייבת לו 4,326? מה הם יודעים על לעמוד בפקק שעה בדרך מהעבודה, לראות איך הווייז מוסיף עוד חמש דקות עיכוב ועוד עשר כשאת מנסה לשווא להבין ממי לעזאזל תבקשי עכשיו לאסוף את הילד כי הגן נסגר עוד חמש דקות?
מה הם יודעים על לתמרן ברחובות עם עגלה כשפחי זבל ואופנועים חוסמים את הכביש? מה הם יודעים על תורים בחדר מיון? על שש שעות של המתנה להוט כי האינטרנט לא עובד? על ימים של עבודה שמתבזבזים בניסיון לקבוע תור לרופא המומחה? מה הם מכירים מהפחד ללכת על מדרכה כשאופניים חשמליים חותכים אותך בפראות? מה הם יודעים על לחצות כביש אחרי חמש דקות של גשם כשישראל הופכת להודו? ואני לא מדברת פה על איבוד עבודה, על אסונות טבע לאומיים (שהופכים אותך לתלויה בחסדי המדינה חודשים, ע"ע השריפה בחיפה), על חולי סרטן שהתרופות שלהם מחוץ לסל.
לא. אני לא מדברת פה על קטסטרופות, רק על החיים עצמם. על שגרה לוחצת, על היומיום שהוא הכל. התשובה ידועה עד כאב: הם לא יודעים כלום. לא דבר ולא חצי דבר על חיינו האמיתיים. להם יש תמיד איזה מילצ'ן שיסדר, שיפנק, שירכך את המציאות הקשה עם ארגז של שמפניה ורודה.
בעצם אני לא מחבבת כל כך את הסדרה הזו.