דבר העורכת: עדי עוז לא צריכה גברים בפייסבוק

כעורכת ראשית של מגזין, פייסבוק היא לא סתם רשת חברתית בשבילי, היא כלי עבודה. מקור לקבלת רעיונות, להרגיש מה "הדיבור", כמו שקוראים לזה בישיבות מערכת. הפייסבוק היא גם כלי משמעותי לחשוף לכמה שיותר אנשים את הכתבות שלנו, וגם זה חלק מהותי בעבודה שלי – להפיץ אותה כמה שיותר. יש לי כמעט 5,000 חברים בפייסבוק, אני אוספת אותם בשקדנות של נמלה חרוצה, יודעת שככל שהפיד שלי יקבל יותר לייקים וחשיפות עשיתי את עבודתי טוב יותר. ובכל זאת, למרות הרצון שלי להצטיין ולהשיג, מאז שנכנסתי לתפקידי כעורכת "את" – אני מסננת 50 אחוז מהאוכלוסייה בפיד שלי. קוראים להם גברים. כל הצעת חברות שמגיעה מגבר שאינו שייך למעגל החברים הישיר שלי – נתקלת בסירוב מיידי. אני מאשרת רק נשים.

אני זוכרת את ההקלה הגדולה שהייתה לי ברגע שמוניתי לתפקיד עורכת "את" והבנתי שאני יכולה להרשות לעצמי לעשות את זה. את רגע ההבנה שגברים הם לא קהל היעד שלי כרגע ולכן אין לי שום מחויבות מקצועית להתיחס אליהם בפיד. איזו אנחת רווחה השתחררה ממני. אני בטוחה שכולכן מבינות אותי. כמעט כל מי שקוראת את הדברים האלה ובאיזשהו שלב בחייה אישרה לגברים שאינה מכירה באופן אישי חברות בפייסבוק, נאלצה לספוג אל תיבת ההודעות שלה שלל הודעות מציקות, מעליבות, חודרניות.

זה כמו תחושת חוסר הביטחון שתוקפת אותך כשאת הולכת ברחוב לבד ליד חבורה של גברים שיכורים – לא לאשר חברויות בפייסבוק זו הדרך שלך לחצות לצד השני של המדרכה. לא ליצור קשר עין, להתעלם מ־50 אחוז מבני העולם הזה.

גיליון דצמבר הוא גיליון סיכום שנה בו תמצאו סיכום מרתק של מגמות מעניינות שקרו פה השנה. המעצבים הסובייטים כבשו את עולם האופנה, נשים לא מתביישות לגלות שהן עברו טיפולי הצערה, בערב הסעודית נשים הורשו להצביע – הרבה דברים מגניבים וטובים קרו השנה, ובכל זאת, השנה הזו נגמרת בטעם חמוץ, מלווה בצמרמורת קלה כמו זו שמתקבלת כשגבר זר מרשה לעצמו לשלוח לך הודעה פרטית בפייסבוק עם השאלה "זורמת?".

זה מה שקורה כשלנשיאות ארצות הברית נבחר אדם שהודה שהוא מטריד מינית נשים בלי חשש ומאמין בכל לבו שנשים שעושות הפלה ראויות לעונש, כשהרב הצבאי הראשי המיועד צריך להסביר שהוא לא מתכוון שמותר לאנוס, למרות שהוא אמר שמותר לאנוס, כשמתפרסמות עוד ועוד עדויות על מקרי תקיפה לכאורה של אלון קסטיאל – התוקף התורן שמעשיו נחשפים עכשיו.

זה קורה כשבתקשורת צצים כמו פטריות סרוחות אנשים כמו אביגדור קהלני שכדי להסביר למה אין לאפשר שוויון לנשים בצה"ל הוא מסגביר לנו שכל תפקידנו בעולם הזה הוא "להיות אימא ולהביא ילדים לעולם", או אל"מ במיל' יונתן ברנסקי שמצטט שק"מיסט בציטוט הבזוי הבא: "כשהלוחמות מגדוד קרקל מגיעות לבסיס הדרכה לאימון, תוך חצי יום נגמרים אמצעי המניעה בשק"ם".

השנה 2016 אבל בעיני אלופי צה"ל במיל' נשים נתפסות רק בתפקידים המסורתיים: אימהות או זונות. לא חלילה כיצורים שיכולים להתעניין בעוד דברים חוץ מפריון וזיונים, ואשכרה מסוגלות לקבל לגבי עצמן החלטה תבונית כמו אם להיות בסיכון מלחמתי או לא, ממש – סופרייז, סופרייז – כמו גברים.

כאילו עשרות שנים של התקדמות פמיניסטית הם חלום שנגוז. זה כל כך מתסכל לחשוב על זה שבני האדם קיימים כל כך הרבה זמן ועדין צריך להסביר לאנשים דבר בסיסי כמו שאסור לתקוף, אסור לאנוס, צריך לכבד את המרחב של בני אדם, וכן – נשים הן בני אדם. בדיוק כמו גברים. כאילו, באמת לא למדתם כלום מ־70 אלף שנות התפתחות אנושית?

וכשהתחושה הזו חונקת אותי בגרון אני פותחת את הפייסבוק ומסתכלת על הפיד הנשי שלי ונזכרת שאני לא מאשרת גברים, ושזה מותר לי. אני עדיין יכולה לבחור לעצמי עם מי לייצר אינטראקציות, ובפיד שלי מופיעים פתאום דבריו של תא"ל מוטי אלמוז, דובר צה"ל שמנפנף בבוטות את כל האפסים שחושבים שנשים לא יכולות לנהוג בטנק כי תפקידן להישאר הפקידה או המזרן הפלוגתי. אני מסתכלת על חיי כאזרחית חופשייה ושוות זכויות ואני מבינה שזו אכן תקופה מערערעת, ושיש עוד הרבה מלחמות לפנינו, וייתכן שבשנה הקרובה נצטרך להילחם גם על כל מה שנשים כבר השיגו, על כל ההתקדמות. אבל לפחות יש התקדמות להילחם עליה. הייתה תנועה, אנחנו חיות את ההישגים הרבים, את השינוי. לא הלכנו לאחור, לפחות בינתיים. זה הרבה יותר ממה שקורה בראש של קהלני וזו בהחלט סיבה להישאר אופטימית.