דבר העורכת: מה חסר לעורכת מגזין בת 40?

חיכיתי שיגיע משבר גיל 40, חיכיתי וחיכיתי והוא לא בא. אולי זה יקרה בעוד כמה ימים כשאהפוך לבת 40 באופן רשמי. אולי לא. בינתיים אני מסתפקת בתסכול הרגיל שמלווה כל שנה את השאלה: איפה לעשות מסיבה? מפלס החפירות לסביבה עלה סביב הסוגיה: מקום עם כיסאות בר או שעדיף ספות לאונג'? וזהו. מעבר לזה – שממה. שום דיכאון, שום חוסר משמעות. לא קבעתי תור לבוטוקס. לא התחלתי טיפול. אין רמז למשבר אמצע החיים.

יכול להיות שזה בגלל שהחיים שלי – טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה – לא רעים בכלל. אני אישה מה שנקרא במחוזותיי "פריבילגית" ונהנית מחיים נוחים למדי.

יכול להיות שזה בגלל שהמשברים הגדולים כבר מאחוריי: התגרשתי, עברתי שבר אמון גדול מאוד עם החיים האלה באמצע שנות ה־30, ובזה סגרתי את פינת ה"אולי צריך להחליף בן זוג/מקצוע/חיים?". זה כנראה הפטנט המנצח למניעת משבר גיל ה־40: פשוט צרי לך משבר גיל 35 ואת מסודרת.

ובכלל, אני לייט בלומרית. הסטייל שלי למשל – עכשיו הוא בשיאו. עד כדי כך שכל מי שמכיר אותי מדבר איתי על המהפך שעברתי. אותי זה מביך מאוד. אני לא מרגישה שעשיתי מהפך כזה גדול, ולהודות באותו "מהפך" פרושו להודות שפעם היה לי סטייל פשוט מזעזע. זה כנראה נכון אבל אני לא רואה את זה ככה. מבחינתי תמיד היה לי סטייל, פשוט העולם לא תמיד ראה אותו.

ביישוב הגלילי המרוחק שבו גדלתי לא הייתה לגיטימציה להתעניין באופנה. זה כלל גם את המשפחה שלי. אימא שלי אמנם אישה יפה ומלאה בסטייל אבל כזה שכולל גם קודים קשוחים וישנים של צניעות: בלי תכשיטים גדולים, ציפורניים אדומות או עקבים גבוהים.

השבוע, כשסיפרתי לה שיום ההולדת הזה הציף אותי בתשוקה ליהלומים ואבנים טובות, היא אמרה בהשתאות: "אבל אני מעולם לא קניתי טבעת שעולה יותר מ־200 ש"ח". בינתיים אבא שלי בכה בצד – כמו בכל ביקור שלי אצלם – על שערי הארוך שנגזר ונעלם.

ובקיצור, מבית ומחוץ לימדו אותי לחשוב מגיל צעיר שאופנה זה רע. זה מותרות. זה חמדני וריקני. הייתי חייבת להפוך לעורכת של "את" כדי שאוכל סוף סוף לשחרר את התשוקה לאופנה שהייתה מושתקת אצלי.

מעבר לזה, למרבה הבושה – ואולי כהוכחה נוספת לריקנות חיי – התובנה העמוקה היחידה שבאמת רכשתי בחיי הלא קצרים קשורה לסקס. אין לי בשלוף שום מתכון מנצח לעוגת שוקולד שילדים אוהבים, גם לא את משפט המפתח שמכריע ויכוחים. לא. הידע המשמעותי היחידי שבאמת רכשתי בחיי הוא החוק הבא: בכל הזדמנות שיש לך – תמיד תשכבי עם אהובך. אף פעם אל תגידי לו לא. כלומר, אתן יודעות, לא בכוח. אם לא אז לא, אבל תשתדלו שכן. ולא בקטע של האישה הקטנה והכנועה, ממש לא. פשוט עוד לא נולדה האישה שאמרה לעצמה: "עשיתי יותר מדי סקס בחיים האלה".

אז בגזרת הסטייל והסקס אני מסודרת. נשאר רק דבר אחד שבגיל 40 עוד לא הסתדר לי: החיים עם חרדה בלתי פוסקת. האמונה הפשוטה שאני ומשפחתי פשוט נחיה לנו את חיינו בלי למות – מוטלת בספק עבורי. אני כל הזמן מחכה שהנאצים יגיעו.

קראתי לפני כמה חודשים על מחקר שגילה שניצולי שואה מעבירים לצאצאיהם מטען גנטי של טראומה. בימים כאלה של דקירות ברחוב לא חייבים גנים מאושוויץ בשביל לפחד, אבל אני לא מפחדת רק ממחבלים פלסטינים. אני מפחדת ממלחמת אזרחים, מהאלימות שברחוב הישראלי. מהרגע שבו יחשבו שאני לא מספיק ציונית או ימנית או דתית ויחליטו לעשות לי אני לא יודעת מה.

אולי אני פוחדת ככה בגלל הגנים של השואה, ואולי אני פשוט ריאליסטית. וכל הסטייל וכל הסקס וכל החיים הטובים שלי לא עוזרים בכלל כנגד החרדה הזו. נגד התחושה שהמקום שבו אני חיה תלוי על בלימה, נשטף באלימות. אני מנסה לחשוב מה יעזור, מה צריך להשתנות כדי שהפחד הזה ישתחרר ממני? – ומגיעה לשתי מסקנות:

1. אני רוצה שיפסיקו להאשים בבגידה את כל מי שחושב אחרת. לא יכול להיות שכל מי שמציע דרך אחרת לחיים בישראל מזו שמציע השלטון, הימין, הצל – ייחשב כבוגד.

2. אני רוצה שדואר ישראל יעבוד.

די סטנדרטי, תכלס. דרישות צנועות. שתי אמות מידה בסיסיות למדי לחיים בעולם מודרני: חופש ביטוי והיכולת לקבל דברים שהזמנת באינטרנט. באיזשהו אופן מוזר יש לי אמונה שברגע שניישר קו עם שני האלמנטים האלה הכל מסביב יירגע, המציאות תגיע לרמה סבירה של נורמליות ומשם יגיע השקט: הנאצים לא יגיעו, גם לא הסכינים. שום מלחמת אזרחים לא תפרוץ. הכל יסתדר באורח פלאי עם הקוסמוס, ואני אוכל לחגוג בשקט, על כיסאות בר או ספות לאונג'.