דברים שרואים משם

בכתבה:

העונש שבשכחה

אהבה אפורה

"הרחק ממנה" הוא סרטה הראשון של השחקנית הקנדית שרה פולי שנחרטה בזיכרוני עוד כששיחקה בסרט הקטן והמעולה "החיים בלעדי". קטנה, שברירית, עם עצב גדול ועיניים של ילדה שיודעת גם בלי לדעת. עכשיו היא מביימת פיצ'ר ראשון והביקורות משבחות, ובצדק.

מדובר בסרט רגיש ועמוק שמטפל באופן שונה למדי בחומרים מהם מורכבים בדרך כלל סרטי הולמרק ומלודרמות משפחתיות.

"הרחק ממנה" מפגיש אותנו עם פיונה וגרנט, החיים ביחד כבר 44 שנים בבקתה ציורית ומושלגת בקנדה. כך היינו רוצים שתראה הזוגיות שלנו כשנזדקן: אהבה, חברות טובה, מבשלים ביחד, נפגשים עם חברים, מטיילים ואפילו נוגעים. משהו שונה לגמרי מההקנטות, העקיצות ושאר המחוות הזוגיות והלא מעודדות שכל כך נפוצות בקרב זוגות עם פז"מ גבוה שכזה.

מהר מאוד אנו מגלים שמשהו נוסף מתרחש בחייהם של בני הזוג: פיונה מתחילה לגלות סימנים של אלצהיימר למרות שהיא צעירה יחסית. בהתחלה, גרנט מסיר בשקט מהאש את הכלי שפיונה הניחה שם במקום את המחבת, ומוציא משהו שאינו מזון מהפריזר, אך אחרי שהתדירות גוברת ופיונה מתחילה לשכוח מילים באמצע שיחה או את דרכה הביתה, מגיעה האבחנה הרפואית הכואבת- אכן, מדובר באלצהיימר.

פיונה מתעקשת לאשפז את עצמה במוסד למורת רוחו של גרנט, שרוצה להאמין כי אשתו היפה מאז ותמיד היתה שונה ומיוחדת, ושאולי זה פשוט ביטוי לכך. אך פיונה נחושה ומתאשפזת במוסד יפה ומטופח, שהסרט מציג את אופן ההתנהלות בו בנימה ביקורתית נוקבת, אך לא שופטת.



העונש שבשכחה

אט-אט אנו מגלים שהזוגיות של גרנט ופיונה לא תמיד נראתה כך וכי גרנט, שהיה מרצה באוניברסיטה, לא תמיד היה נאמן לפיונה ונהג לבגוד בה עם תלמידותיו. יש דברים, מציינת פיונה בדרכם למוסד, שהיתה רוצה לשכוח, אך לצערה, דווקא הם אלו שנשארים.

במשך החודש הראשון לשהייתם במוסד, נאסר לבקר את החולים, מה שעל פי מדיניות המוסד, מאפשר התאקלמות מהירה וטובה יותר. כשגרנט חוזר לבקר את פיונה אחרי חודש של פרידה קשה לא ברור אם פיונה יודעת מיהו. נדמה כי היא מכירה ומזהה אותו, אך העובדה שהוא בן זוגה מנוטרלת.

במשך אותו חודש התחברה פיונה לאחד החולים במחלקה, אוברי, אותו היא טוענת שהכירה בצעירותה. אוברי לא מדבר לאורך כל הסרט ומצבו קשה בהרבה משלה. היא סועדת אותו ומתפקדת כבת זוגתו, כאילו כל תכליתה היא להיות לצידו. כריסטי, האחות הראשית, מסבירה לגרנט שקשרים מסוג זה נרקמים לפעמים ושהוא לא צריך לקחת את זה אישית.

גרנט ממשיך לבקר את פיונה ומנסה להתחבר אליה מחדש. רוב הזמן הוא פשוט צופה בה אוהבת מישהו אחר ובולע את העלבון. האהבה שלו בשלה, חזקה, תלותית ומלאה, אהבה של אנשים שראו את צדדיה הרבים של הזוגיות בחייהם. הסרט מציע כי ייתכן ומדובר בסוג של עונש על אותה תקופה של אי נאמנות, אך הדברים נרמזים בעדינות ואינם נאמרים במפורש.

כשגרנט נשבר מכך שפיונה אינה זוכרת אותו, אומרת לו האחות כריסטי: "אני רואה הרבה דברים כאן, ומעניין, אבל תמיד הגברים הם אלו שחושבים ששום דבר לא השתבש. תמיד הם אלו שחושבים שהכל היה בסדר לאורך השנים". נראה כי אוברי הוא עונש ,תקווה וייאוש עבור פיונה. הוא המציאות שהיתה צריכה ליצור לעצמה כדי לא להתבלבל.



אהבה אפורה

מאוד התרגשתי משובה של ג'ולי כריסטי אל המסך. שחקנית עם כל כך הרבה קסם והשראה שמביאה את כל כולה אל תוך הדמות שהיא מגלמת. לא פעם תהיתי איך היא נראית היום, והנה היא, בת 66, יפהפייה, נפלאה כפיונה, הולכת ומתנהלת בקלילות של ילדה. לא קשה להבין למה גרנט רואה אותה כפי שהוא רואה אותה, מדוע אינו יכול להסיר את עיניו ממנה ומדוע אינו יכול או רוצה לוותר עליה. כפי שהוא אומר כמה וכמה פעמים במהלך הסרט: "היה בה את הניצוץ של החיים".

הסרט עשוי מכל כך הרבה רבדים שאינם שחור או לבן, ומזג האוויר השמשי אך הקר מתאים מאין כמוהו למצב הרגשי בו שרויות הדמויות. בדומה ל"הר ברוקבק", המבוסס גם כן על סיפור קצר קנדי, גם כאן נשמרת האנרגיה הפרוזאית והפיוטית של סיפור קצר, ולמרות מרכיביו הדרמטיים הסרט לא נופל לקלישאתיות ומצליח לומר משהו מעניין על אהבה ועל זוגיות. השחקנים נפלאים- מהאחות במוסד ועד אוברי שלא מוציא מילה מפיו לאורך כל הסרט. כולם מורכבים ועל כולם ניכרים סימני וצלקות החיים.

הסרט מציג את האהבה על כל הרכיבים שבה. את התלות, את ההרגל, את האהבה הכנה, התשוקה, החברות, ההתמודדות עם ההחמצות של מה יכול היה להיות אם, ואיך בסוף הדרך הזו אותה אהבה עדיין מפרנסת ומשקה את עצמה, גם אם אין כביכול מי שיאכיל ויזין אותה.

 

"הרחק ממנה", ארה"ב 2007. בימוי: שרה פולי. משחק: ג'ולי כריסטי, אולימפיה דוקאקיס, גורדון פינסט. 110 דקות.