דברים שלמדתי מבלה

לא לפחד להזדקק

בימים כתיקונם, בלה היא ציפורניים שלופות לכל מי שבא ללטף אותה. יום אחד היא מתחילה להזדנב אחריי, מייללת ומתחנחנת כאחרונת חסרות האופי. מקץ שעת יללות נפל לי האסימון: היא עומדת להמליט. חיש קל הנחתי אותה בארגז, התיישבתי לידה והתחלתי להחזיק לה את היד, כלומר הרגל. בלה הודתה לי בגרגורים רמים ובגור ראשון, מתוק ושתקן. כל תזוזה שלי מהארגז גרמה לבלה לרוץ אחריי, יחד עם הגור, עד שחזרתי לשבת לידה וללטף את פרוותה. במשך חמש שעות הבית קפא: מקלחות נדחו, סיפורי לילה טוב הושעו, התיק לא הוכן למחר. בלה ממליטה, והיא צריכה אותנו איתה. ואתם יודעים מה? שם היינו.

הזמן עושה את שלו

הגור הראשון, כאמור, שתקן. השני צורח כבר בדרך החוצה. הראשון לא זז, רק אוכל. השני זז, מיילל, מזנק, מטפס. לאחר שבועיים כבר חיפשתי סימנים לנזק מוחי אצל הבכור הפלגמט, אבל לאחר כמה ימים הוא פתח את פיו ביללה, הצליח סוף סוף לאזן את משקל היתר שלו על רגליו הרועדות, ופתח במסע נקמות נגד אחיו הנודניק והרעשן: הוא פשוט מתיישב עליו.

האמא הכי חשובה

בהתחלה בלה היתה אמא אוֹבר-קולית. לא היתה לה בעיה כשליטפנו את הגורים, לא היתה לה בעיה כשהרמנו אותם, היא רק מיצמצה כשהלל שמט אותם לאחר שהרימם בפרוות הגב (מה שמסביר את החשש שלי לנזק מוחי, ראו סעיף קודם).

לאחר שבוע היא התחילה לנשוך את הגורים בכל פעם שנגענו בהם. נעמה הציעה עונש חמור ואני רק הסברתי לה, בחוסר אונים, שבלי בלה לגורים אין שום סיכוי (וגם שזו אשמתנו שהיא כל כך לחוצה, כמובן).

למרות סלידתנו מהתנהגותה המחפירה, הבנו שהיא הכי חשובה. אנחנו מבקרים אותה בתורות, אחד אחד. אנחנו לא מרימים את הקול לידה (המשימה הקשה מכולן לבניי הרעשניים), אנחנו בטח לא מרימים את הגורים, ובכל פעם שאנו מעזים ללטף גור בחצי אצבע, אנו ישר מעתירים לטיפות על ראשה התובעני ולואטים באוזניה שהיא נהדרת, הכי נהדרת ושהיא אמא טובה. בחתולית זה אפילו נכון.

גם קריירה היא דבר חשוב

בלה היא לא אמא היסטרית. בניגוד אלי, שכאשר נולד לי גור (סליחה, תינוק) שאר העולם מפסיק להתקיים, בלה ממשיכה להשקיע בעצמה ובקריירה שלה, גם אם היא כוללת בינתיים שכיבה בשמש והתגלגלות על הבטן בשיחים. הבוקר, כשצפיתי בגור השמן מנסה לינוק מגבת, שאט הנפש שלי הגיעה לשיאים שיפוטיים חדשים. "שלום שרלילה!" קידמתי את פני המזניחנית כשנכנסה פרועת שיער מבחוץ. "הילדים שלך רעבים!". בלה העיפה בי מבט תמה, או שאולי זה היה סתם מבט מטופש, ניגשה לבדוק מה חדש בקערת האוכל שלה, ורק אחר כך עלתה למעלה, להיניק. במחשבה נוספת, היא די צודקת. אם הגורים היו זועקים מרה, היא היתה באה קודם. אם היא באה עכשיו, סימן שרק החלב אותת לה שהגיע הזמן, ולגבי השמן עם המגבת, נו, לא עדיף ככה?

צריך להרוג בשביל הילדים שלך

בשר, חרקים, או את כלב הבית האידיוט שניגש לברך את הגורים החדשים ונענש בציפורן עמוק בחוטמו. אין דבר חשוב יותר מילדים, נקודה.

צריך לדעת להניח להם, וצריך לדעת מתי

בעוד כמה שבועות, כשהגורים של בלה יהיו חזקים מספיק לצאת מהארגז ולדדות מטה במדרגות, בלה תיקח אותם לסיור בחוץ. היא תראה להם איך לזנק על עץ ואיך להתנהג לכלב שלנו (בתקיפות) ולכלב של השכנים (בתוקפנות).

היא תראה להם את הכביש ואיך עוברים אותו, ואחר כך, כשהיא תרגיש שהם כבר יודעים את כל מה שהיא יודעת, היא תתרחק מהם, לאט ובהדרגה. בהתחלה היא תהדוף אותם ברכות באפה, אחר כך היא תדחוף עם הכפה, ואם הם יהיו קשיי הבנה במיוחד, היא תצרף ביס. וכשהגורים יהיו מספיק גדולים ועצמאיים, היא תחזור ותניח להם להתכרבל איתה, מדי פעם, לנמנום של אחר הצהריים.