דברים שלא רציתי לומר לך

האמהות של היום הן לא האמהות של פעם. לנו יש פורומים, מחקרים באינטרנט, סדנאות ומגזינים, העוסקים כולם במטרה הקדושה: ללמד אותנו איך להיות הורים טובים יותר ולא לחזור על הטעויות שעשו קודמינו. ובכל זאת, במוקדם או במאוחר, כולנו מגלות שאמא שלנו התנחלה בתוך גרוננו ומאלצת אותנו לשגר לעבר ילדינו בדיוק את אותם משפטים שכל כך שנאנו שהיא אמרה לנו.

"אני לא מאמינה שאמרתי את זה!" התקשרתי מבוהלת לאחותי הגדולה בפעם הראשונה שזה קרה. אחותי התחילה לצחוק. "חכי, זו רק ההתחלה", היא הבטיחה ממרום ניסיונה, "אין מה לעשות, הפכנו להיות אמא שלנו".

זה לא שאני חושבת שאמא שלי היתה כזו נוראית, עובדה שהיא הצליחה לחנך אותנו לא רע. אבל אני לא יכולה לשכוח כמה פעמים אמרתי לעצמי בלב שאני אהיה אחרת, שאני לא אגיד את אותם הדברים לילדים שלי. גם היום, כשהמשפטים של אמי כבר שגורים בפי בצורה טבעית, אני לא מסוגלת להימנע מהמחשבה שבתי מקשיבה לצעקותיי ואזהרותיי ובלבה חושבת: "אני לא אהיה כזו…".

המשפטים שאמא הייתה אומרת

כדי להפיג מעט את רגשות האשם האמהיים (עוד ירושה שקיבלנו מדורות של אמהות יהודיות גאות), אספתי עבורכם את המשפטים שאמא היתה אומרת. וגם אנחנו אומרות. וכנראה גם בנותינו יחזרו עליהם בעוד שנים.

"למה את לא אוכלת? יש ילדים שאין להם מה לאכול!"

משפט שהוא תמצית מהות האם היהודייה באשר היא. המשפט הזה מכין את הילד לשק רגשות האשם הכבד שהוא אמור לשאת כל חייו. תמיד יהיו ילדים מסכנים יותר, לכן אנחנו, במקום לשמוח בחלקנו, אמורים לחשוב על האומללים שהיו שמחים לטעום מהעוף השרוף והפירה הגושי שבצלחתנו. פלא שהאוכל נתקע לנו בגרון?

כשאחותי היתה בת ארבע ואמא שלי אמרה לה את המשפט הזה, אחותי ענתה לה בתמימות של ילדה: "אז תשלחי להם את הארוחה שלי". אמי נאלמה דום, ואני כבר לא נאלצתי לשמוע ממנה את המשפט הזה, אלא כשהגעתי לבתים אחרים.

"רק עוד ביס אחד, ודי"

לא משנה כמה אנחנו, האמהות המתקדמות, יודעות שאסור לדחוף אוכל לילד בכוח ושחשוב לאפשר למערכת הרעב והשובע שלו להגיב באופן טבעי, עדיין הדחף הזה חזק מאיתנו. בכל שיחת אמהות תמיד נשמע אמא אחת לפחות שמקטרת על כך שהילד שלה לא אוכל כלום. פשוט כלום. ובכל זאת, לאף אחת מחברותיי אין ילדים מזי רעב.

"עוד לא נולד הילד שהרעיב עצמו למוות", אני חוזרת ומשננת לעצמי. אבל בכל פעם שהם טוענים שהם סיימו לאכול, אני מוצאת את עצמי מתחננת שייקחו רק עוד ביס אחד, ודי. כאילו הביס האחרון הזה יהיה מה שיטה את הכף ויהפוך את ילדיי למאושרים ושבעים יותר.

"בשביל זה כל כך טרחתי במטבח? בפעם הבאה אני אכין סנדוויצ'ים"

גם כאן אנחנו מצליחות היטב לחנך את בני משפחתנו לשאת את רגשות האשם המסורתיים, בתוספת איום שלכולם ברור שלא נממש. תראו לי אמא אחת שבמקום לבשל ארוחה מפוארת תעדיף להגיש לשולחן סתם כריך. מה יחשבו עליה? חוץ מזה, תמיד טוב להזכיר כמה את טורחת ומשקיעה בבני משפחתך, אחרת איך הם יידעו שאת אוהבת אותם?

"אל תרוץ, אתה תיפול!"

עוד משפט בעל חיי נצח שמצליח ליצור דורות של אמהות חרדתיות. פעמים רבות רק הצעקה ההיסטרית הזו מצליחה להסיח את דעתו של הילד, והוא אכן נופל… בעוד אנחנו רצות אחוזות אמוק לטפל בפציעה הקשה – בדרך כלל נשיקה אחת והכאב חולף, אנחנו גם זוכות לשגר את המשפט האלמותי: "אמרתי לך!".

אנשי מקצוע בתחום ההורות, שיודעים שאי-אפשר באמת להיגמל ממשפט האזהרה הזה, ממליצים על דרך ביניים המשדרגת את המסר: "אל תרוץ, אתה עלול ליפול". נחמד שמילה קטנה פוטרת אותנו מצד אחד מרגשות אשם על מחשבה שיוצרת מציאות, ומצד שני מאפשרת לנו להמשיך להיות חרדתיות וצודקות בעת ובעונה אחד.

"Not in front of the children"

כשההורים שלנו היו ילדים, ההורים שלהם היו מדברים יידיש כדי שהקינדרלעך לא יבינו. בזכות זה, דור ראשון של צברים מבין יידיש לא רע בכלל. אבל מאז השתדרגו ההורים והפכו לאנשי העולם הגדול, וכך החליפה האנגלית את היידיש. אז כשאמא ואבא רוצים להמתיק סוד, לדבר על מעשי הילד בלי שהוא יבין או סתם ללכלך על קרוב משפחה, הם עושים את זה באנגלית.

לנו אסור לשכוח שהילדים של היום רואים דורה כבר מגיל שנתיים, וגם אם לא מבינים כמונו אנגלית ספרותית מתוחכמת (בטח…) הם בטוח מצליחים להבין את הטון וההקשר של הדברים שאנחנו אומרים. בכל מקרה, זו דרך מעניינת לאפשר לילדים לרכוש שפה נוספת.

"אני אספר לאבא מה עשית!"

פעם זה היה איום ממשי. האבות בדורות הקודמים היו הדמות המפחידה בבית, אלה שנתנו עונשים ביד קשה וידעו להשליט סדר ומרות. היום, כשאבא מגיע הביתה, הוא מייד עסוק ברשימת המטלות שאמא השאירה לו – להחליף חיתול לתינוק, לעשות אמבטיה לילדה ולהשכיב לישון, לשטוף כלים ולהוריד את הזבל. איך יש לו זמן בתוך כל זה גם להטיל משמעת? חוץ מזה, הגברים המטרוסקסואלים פיתחו תכונות נשיות כמו רגשות אשם על חסך בשעות איכות עם הילדים.

אין פלא שהאיום הזה כבר לא תופס. אני הפכתי את המשפט הזה למשהו הפוך לגמרי: כשהילדים עושים משהו נפלא, אני מבטיחה להם שאספר לאבא כשישוב מהעבודה. זה הופך את הציפייה לשובו למתוקה במיוחד.

"בגללך אני אחטוף התקף לב!"

אוי אוי אוי, כמה מצוקה נוטפת מהמשפט הזה. על רגשות אשם בין-דוריים כבר דיברנו? אולי כדאי לזכור שיש עוד כמה גורמים להתקפי לב, כמו דם רווי שומנים וניקוטין או סתם תורשה לא מוצלחת. אם בכל פעם שהילד שלנו יוציא אותנו מדעתנו נחטוף התקף לב, כדאי לעשות מנוי לשח"ל כבר בגיל 30.

"ש-לום בית!"

הכריזה אמי בכל פעם שחזרנו הביתה, אפילו אם זה רק היה מביקור אצל השכנה. אולי כשהייתי בת שלוש היתה חינני בעיניי ההאנשה שהיא עשתה למקום שסיפק לנו קורת גג, אבל עם השנים הפך הצירוף הזה מאוס, לעוס ובעיקר מביך. המבוכה התעצמה כששמעתי את המילים האלה יוצאות מהפה שלי ממש כשחזרתי עם הילדים מסיבוב בגינה.

"איך את מוצאת משהו בבלגן הזה? אפשר לגדל בחדר שלך תפוחי אדמה מרוב הלכלוך!"

נכון, הייתי ילדה מבולגנת. אבל בתוך הבלגן שבארון תמיד מצאתי את החולצה שרציתי, ומערימת הצעצועים שעל הרצפה שלפתי בקלות את הצעצוע האהוב, ואפילו המחברת הנכונה הגיעה תמיד בזמן לילקוט למרות ששולחן הכתיבה היה עמוס לעייפה. תפוחי אדמה, יש לציין, אף פעם לא גדלו אצלי בחדר. מקסימום נמצאו שאריות כריך מארוחת עשר מלפני שבוע.

למרות זאת הצלחתי להפוך לאשת משפחה ולנהל בית למופת. אולי זה בזכות בעלי הפדנט, שגם עליו צעקו כל השנים שהוא מבולגן, או דווקא בשל העובדה שאני צועקת כל היום על ילדיי שיסדרו את החדר.

"כשאני הייתי בגילך…"

למשפט הזה יכולות להיות תוספות רבות כיד הדמיון הטובה. "כשאני הייתי בגילך, הקשבתי לאמא שלי" (נו, באמת…), "כשאני הייתי בגילך, לא ישבתי כל היום מול הטלוויזיה והמחשב" (היה רק ערוץ אחד בעברית ועל מחשב בייתי אף אחד לא חלם), "כשאני הייתי בגילך, הלכתי לגן ברגל" (ברור. זה היה מתחת לבית), "כשאני הייתי בגילך, לא רבתי עם אח שלי" (הוא נולד שנה אחר כך…) וכו'.

הבעיה היא שאחר כך מגיעה סבתא שלהם – זו שהיתה הרבה יותר מוצלחת כשהיתה בגילי – ומספרת להם את האמת…

"אני לא רוצה לשמוע אותך בוכה יותר. לכי לבכות בחדר שלך!"

טוב, זו באמת נקודה כואבת. בתור ילדה בכיינית שמעתי את המשפט הזה לא מעט, ונשבעתי שהוא לעולם לא יצא מפי. הבת שלי, שתהיה בריאה, בדיוק כמו שהייתי אני, היא ילדה רגישה שברז הדמעות שלה נפתח בקלות. אני מנסה להיות אמפטית, מחבקת, תומכת וכו', אבל כשהסבלנות שלי פוקעת והמיגרנה מבצבצת, אני מוצאת את עצמי שולחת אותה להירגע בחדר.

למרבה הפלא, זה אפילו עובד במהירות. או שרגשי האשם שלי שולחים אותי דקה אחר כך לחדרה כדי לפתור את העניין בצורה רגועה יותר.

"כשלך יהיו ילדים, תחנכי אותם איך שאת רוצה!"

משפט נהדר שיכול לסכם כל ויכוח או דיון. את אומרת את המילה האחרונה, והילד חושב שהוא יצא מנצח כי הוא בחיים לא יגיד או יעשה דברים כאלה כשהוא יהיה הורה. רק בעוד עשרים שנה, כשאת כבר תהיי סבתא, הוא יקלוט את הקאץ' – כשימצא את עצמו אומר לילדים שלו בדיוק את מה שהוא שמע ממך בתור ילד. אח, איזו נקמה מתוקה…

• ומה אתם אומרים לילדים שלכם למרות שנשבעתם שזה לא יקרה? בואו לדבר על זה בפורום להיות הורים בתפוז