דברים מהקופסא: יריב גוטליב בהופעה

אחת עשרה שנים אחרי שירד מהבמה, יריב גוטליב חוזר אליה להופעה חד פעמית ובלתי נשכחת, שמשאירה את הקהל בתיאטרון תמונע בתל אביב עם טעם של עוד. הזמן כמו עמד מלכת, כשגוטליב (45), מלווה בגיטריסט המוכשר אופיר לוקיי, עלה על הבמה ביום ראשון (ה-28 ביוני) בלילה, ונתן מופע מחשמל של שירים מקוריים ומתורגמים, מונולוגים וסיפורים קצרים פרי עטו.

יריב גוטליב החל את דרכו המוסיקלית כמקים וסולן להקת ז'ק מיראז', שפעלה לזמן קצר באמצע שנות התשעים. מאז התפרקות הלהקה, זנח גוטליב את העיסוק במוסיקה והתמקד בכתיבה לסדרות ותוכניות טלוויזיה, בהן "אחד העם אחד", "עד כאן עם אורי גוטליב", "הכל טוב" ו"קצרים". בנוסף לטלוויזיה כותב גוטליב גם לתיאטרון, בבלוג האישי שלו באחת הרשתות החברתיות, ולאחרונה גם באתר הסאטירי "הוועדה המסדרת".

הכתיבה של גוטליב עוצמתית ולא עושה הנחות. לאף אחד אך בעיקר לא לעצמו. הוא חד, ישיר, בוטה, חותך בבשר החי, מדמם, מתפלש במיצים של עצמו וחושף את עולמו הפנימי בלי לסנן או לעגל פינות. החומרים מהם מורכבים התכנים שבהם הוא עוסק, לקוחים מהחיים שלו, שלנו. לכאורה, תכנים בנאליים שעוסקים באהבה, אכזבה, פחד, כאב, ניכור ובדידות. אבל הדרך שבה הם יוצאים ממנו, בקולו העמוק ובאינטונציה נונשלאנטית מדוייקת להפליא, תוקפת את הצופה מכיוונים מפתיעים, שמותירים אותו חשוף וחסר הגנה אל מול האמיתות שלו עצמו.

אני שעון קיר

כמו במונולוג שבו (כמו כולנו) הוא מנסה להבין מי הוא, ועם ההבנה באה גם ההשלמה עם המציאות: "אני שעון קיר. יש בתוכי קוקייה. אחת לשעה היא יוצאת ואומרת קוקו. אני שונא את הקוקייה שלי אבל אם אעשה את מה שאני מדמיין, אקח את הראש הקטן והחמוד שלה ואתלוש לה אותו עם הצוואר – לא אהיה שעון קיר אמיתי. ככה זה. אתה מי שאתה גם כשאתה שונא את מה שאתה מכיל".



במונולוג אחר, שבו הוא משווה את עצמו לחול טובעני, מדבר גוטליב על אחד ממצבי הקיום המוכרים (והמפחידים) ביותר של המין האנושי – ניכור ובדידות. "מזכיר לי את הדובים בסיפור עם זהבה. כמה ניכור יש בסיפור הזה. כמה בדידות. משפחה שכל אחד חי בעולם שלו. מישהו ישן במיטה שלי… לא אכפת לו מי ישן במיטה ליד. הוא לא מסתכל. זה רק הוא והמיטה שלו. כל אחד והמיטה שלו. אתה מציע את המיטה שעליה אתה ישן. אתה חי לבד. אתה תמות לבד. אפילו זהבה הגיעה לשם כי לא היה לה טוב בבית שלה. אחרת מה היא עושה באמצע היער בבית של דובים? אוכלת מדייסה קרה של אנשים זרים. עייפה. רעבה. נואשת". עצוב ומדוייק, אבל בדרכו המיוחדת וההזוייה (במובן החיובי) של גוטליב, גם מאד מצחיק.

כמו יין משובח

בין קטעי הקריאה מבצע גוטליב שירים מקוריים שלו ושירים שתרגם, כמו השיר האלמותי של השאנסונר הצרפתי ז'ק ברל "אל תלכי עכשיו" (Ne Me Quitte Pas), "הללויה" של ליאונרד כהן, והשיר "היא היתה כה יפה" (Elle etait si jolie) של הזמר הצרפתי אלן ברייר. גוטליב, כמו יין משובח ששכב שנים במרתף חשוך ויצא ממנו כשהוא בשיא בשלותו, שר כאילו מעולם לא ירד מהבמה. חזק, צלול ומלא עוצמה ורגש.

זו היתה הופעה ראשונה, וככזאת היא גם סבלה מטעויות של מתחילים. בתחילת ההופעה, הסאונד היה חזק וצורמני מדי ולרגעים נעלם קולו של גוטליב תחת צלילי הגיטרה של לוקיי. גם הליין-אפ הדידקטי משהו של קטע קריאה-שיר-קטע קריאה-שיר הזכיר במקצת טקס סיום של בית ספר.

אולם בשורה התחתונה, אישיותו הסוחפת של יריב גוטליב, הטקסטים המבריקים, הביצוע המדוייק, והאווירה א-לה מועדון קברט בתיאטרון תמונע, הפכו את ההופעה הזאת לחוויה מרגשת ובלתי נשכחת.

זה הזמן גם לצאת בקריאה לגוטליב, שעל פי הפרסומים בנה על הופעה חד פעמית: אם כבר חזרת אחרי כל כך הרבה שנים, למה שלא תישאר עוד קצת.