דבוקים למסך

"מאה וארבעה ימים יש בכל חופשת קיץ ואין שום בית ספר אבל, בעיה שחוזרת בכל דור ודור היא איך מבלים בה בכלל?" (מתוך שיר הפתיחה של "פיניאס ופרב", ערוץ דיסני). התרגום מעט מסורבל, אבל הפואנטה מובנת. חופשת הקיץ של ילדינו אמנם קוצצה מעט השנה ולא נמשכת 104 ימים כמו בשיר, אבל ילדי בית הספר היסודי יבלו בה לפחות שמונה שבועות (57 ימים), ותוסיפו עוד עשרה ימים לילדים הגדולים יותר.

רביצה מול הטלוויזיה אולי אינה הבילוי המומלץ ביותר לחופשה, אבל אם הם כבר רואים טלוויזיה, עדיף שיצפו בתוכניות מוצלחות, אפשר אפילו עם אבא ואמא כזמן איכות משותף. בשביל ההורים המתלבטים, בחרתי חמש תוכניות שאני אוהב, המתאימות לילדים ולמבוגרים כאחד. מכיוון שגדלתי על סרטים מצוירים, אני מתחבר בעיקר לסדרות אנימציה שבהן הילדים שלי צופים, אבל יש כמובן גם תוכניות מוצלחות אחרות.

1. טירוף משולב

פיניאס ופרב (ערוץ דיסני, כל יום, כמה פעמים ביום)
הסדרה, שעלתה לאוויר האמריקאי בפברואר 2008, זכתה בפרסים רבים והולידה גם סרט ומחזמר. היא עוקבת אחרי בילויי חופשת הקיץ של פיניאס פלין ואחיו החורג הבריטי פרב פלטשר. בכל יום יוצאים השניים להרפתקה חדשה, פרויקט שלעיתים הוא מגלומני, אבל תמיד מרגיז את אחותם הגדולה קנדיס ומוציא אותה מדעתה. קנדיס מנסה לספר לאמא שלהם, לינדה, על הדברים שהם מעוללים, אבל אינה מצליחה אף פעם מסיבות שונות ומשונות.

הסדרה מורכבת מסיפור החוזר על עצמו בעשרות גרסאות, עם טונות של גאגים מהירים כל כך שצריך ריכוז מופלא כדי לעקוב אחריהם. הסיפור המשני, ותמיד יש כזה, כולל בדרך כלל את חיית המחמד של האחים – פרי הפלטיפוס, המתפקד בשעות הפנאי שלו כסוכן החשאי פ'. פרי הפלטיפוס – ברווזן, יונק אוסטרלי מוזר המטיל ביצים – הוא בעל חיים שלא עשו עליו לפני כן סדרה או סרט.

הוא נאבק במדען מרושע ומטורף בשם ד"ר היינץ דופנשמירץ, הממציא מכונות רשע משונות והרסניות. עלילות הסוכן פ' משתלבות באופן מתוחכם באלה של פיניאס ופרב, תוך כדי מאות אזכורים לתרבות פופולרית והרבה מוזיקת רוק גיטרות עצבנית. בסופו של יום נמחק כל זכר לפעילות האינטנסיבית של גיבורי הסדרה, מה שמעורר את ההשערה שהכל הוא בעצם משחקי דמיון של ילדים בני תשע, כמו שאנחנו רואים אצלנו בבית מדי יום.

טיפים לצפייה עם הילדים 1. הנאה משותפת: צפייה משותפת בטלוויזיה היא רגע של הנאה. אל תצפו עם הילדים בתוכניות שאינכם נהנים מהן ושנראות לכם גרועות או מזיקות. אתם יכולים להעיף מבט קצר כדי להתרשם – בדרך כלל קל מאוד לזהות תוכניות שהמרכיב העיקרי בהן הוא, למשל, אלימות. 2. האוכל שליד: ילדים אוהבים לאכול ג'אנק מול הטלוויזיה. אין ספק שזה מהנה מאוד, אבל במקום פיצה, ממתקים או חטיפים מלוחים – עדיף לספק להם פירות טריים או להניח מולם קערה של ירקות חתוכים. הם ינשנשו בשמחה, לא ימלאו את עצמם באוכל מזיק – וגם אתם תשמינו פחות. 3. קנה מידה: "חשוב שההורה יפתח שיח בבית, במקום להטיל צנזורה על תכנים", אומרת ד"ר אריאל פרידמן. "אם אתם צופים עם הילד, תווכו לו את הצפייה. אם יש בתוכנית תכנים שנראים לכם בלתי ראויים, כמו אלימות ומיזוגניה (שנאת נשים), הסבירו לו למה היא אינה טובה בעיניכם. צריך ליצור לילדים קני מידה ולפתח אצלם הערכה של מה טוב ומה לא".

יש בסדרה הומור וסאטירה שעוברים מעל ראשי הילדים ומגיעים ישר אלי, מבוגר שאוהב סרטים מצוירים, הומור מתוחכם ומוזיקת רוק רועשת. ד"ר אריאל פרידמן, ראש החוג לתקשורת במכללת אורנים, מסבירה: "דיסני התחילו את המגמה הזו בקולנוע. הם היו הראשונים שהשתמשו בפנייה המקבילה להורים ולילדים בסרטים, מכיוון שידעו שהילדים הולכים לקולנוע עם ההורים. כהורים, אתם מגויסים לתוך הטקסט או הסרט, בלי להיות ממש מודעים לזה. ב'מלך האריות', למשל, סימבה מעיר את הוריו מהשינה באמצע הלילה ואביו אומר לאמו הלביאה: 'בשעות הלילה הוא בנך'. ילד לא יכול להבין את זה אבל ההורה נתפס לזה. גם 'שרק' של דרימוורקס הוא דוגמה טובה לגישה הזו".

אני אוהב מאוד גם את קטעי המוזיקה שבסדרה. שיר הפתיחה שלה, למשל, נכתב על ידי להקת הפאנק-רוק האמריקאית Bowling For Soup. רק חלק קטן מהשיר נראה בפתיחה, אבל יש ביוטיוב קליפ של השיר המלא, שבו חברי הלהקה הופכים לאנימציה בנוסח ציורי הסדרה. מוזיקה כזו גורמת לי לשבת עם בניי ולראות פרקים שלמים של "פיניאס ופרב". הבת הגותית החתיכה של ד"ר דופנשמירץ אף מעצימה את חוויית הצפייה. "הדוגמה הזו מצוינת", אומרת ד"ר פרידמן. "אנשי דיסני בדקו היטב מהם הגילים של הורי הילדים שאליהם מכוונת הסדרה. ההורים האזינו למוזיקה מסוימת בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים ואהבו אופנות מסוימות, וכך נכנסים לסדרה רפרנסים שגורמים להם להתרפקות נוסטלגית".

כל יום יוצאים השניים להרפתקה חדשה – פיניאס ופרב. צילום: יח"צ

2. היהלום שבכתר

ארתור (ערוץ הילדים, כל יום, כמה פעמים ביום)
כך נפלתי כמו שה תמים לתוך מלתעותיהם של זאבי הטלוויזיה. למעשה, הם מתמרנים אותי כאוות נפשם. זמן בילוי עם הבנים? קיבלתי. אני יושב איתם וצופה בסדרות בדבקות. אני מרגיש נפלא עם עצמי: מבלה עם הילדים, צוחק ונהנה, ובעיקר מרגיש צעיר ואפילו מתוחכם, מכיוון שאני קולט דברים שהם לא קולטים. בסופו של דבר אני קונה קצת מרצ'נדייז ואפילו ממליץ להם על סדרות מסוימות – כמו "ארתור", שבעיניי היא סדרה חינוכית המציגה ערכים, דילמות וחברה סובלנית ומגוונת.

"ארתור" היא סדרה מקסימה. האנימציה שלה אינה מודרנית ומזכירה סדרות שראינו בילדותנו. הסדרה משודרת משנת 1997, והיא אחת מתוכניות הילדים הפופולריות ביותר בעולם היום. ארתור עצמו הוא בעל חיים כלשהו, לא ממש ברור איזה, אבל יש האומרים שהוא היה שנבוב (או דב נמלים) כשהופיע בספרים של מארק בראון. כל הדמויות ב"ארתור" הן בעלי חיים מואנשים, והסדרה עוסקת בחיים של ילדים בכיתה ג', בלי הרבה אקשן, מרדפים או אלימות – אולי בגלל שהיא קנדית-אמריקאית. "ארתור" היא אולי הסדרה היחידה שאין בה כמעט תוקפנות והרס, מה שקיים אפילו בפיניאס ופרב. הכל בה מרומז ומעודן, ולכן היא מתאימה, לפחות לדעתי, גם לילדים קטנים.

"התוקפנות היא חלק גדול מהעולם הרגשי של הילד", אומר אבי בקר, הפסיכולוג של ערוץ הופ!. "כדי להתקדם הוא צריך גם 'להרוס' את מה שהיה קודם, אבל לא הייתי ממליץ לחשוף ילדים קטנים לתוכניות מלאות הרסנות ותוקפנות. לא הייתי מכניס ילד למצבים שבהם הוא חשוף לדברים של מבוגרים שהוא לא יכול להבין. הדמויות השליליות בתוכניות לילדים קטנים מבטאות, למשל, קנאה. את הקושי לשאת את העובדה שלמישהו אחר יש ולי אין, כמו הדמות של גרגמל ב'דרדסים'. כשילד גדל הוא מתפכח – הוא מבין שהוא אינו מרכז העולם ושעליו להתמודד עם תסכולים רבים. זה מוליד טווח רחב של רגשות דרמטיים, שעימם אפשר להתמודד בתוכניות טלוויזיה".

"בבתים רבים הטלוויזיה דלוקה כל היום, וכך הילדים רואים גם תוכניות גרועות", מוסיפה ד"ר פרידמן. כשאני אומר לד"ר פרידמן שבין ערימות הג'אנק של מאות הסדרות לילדים אפשר למצוא גם כמה יהלומים, כמו "ארתור", היא מסכימה איתי. "'ארתור' היא דוגמה נהדרת לסדרה טובה. חשוב מאוד למצוא את הפנינים, וחשוב שההורה ייתן דוגמה בבית למה טוב בעיניו ומה לא. אם אתם צופים בכל תוכניות הריאליטי, אל תתפלאו אם הערכים שמוצגים שם יעברו גם לילדים שלכם. כמו שיש מזון בריא וג'אנק פוד, יש גם מזון בריא לנפש וג'אנק לנפש. עדיף להזין את הנפש בסדרות כמו 'ארתור', ולא להכניס לתוכה ג'אנק".

סדרה העוסקת בחיים של ילדים בלי הרבה אקשן, מרדפים או אלימות – ארתור. צילום: יח"צ

3. הומור ימי פרוע

בובספוג מכנס מרובע (ערוץ ניק, כל יום, כמה פעמים ביום)
"בובספוג" היא הסדרה שאני הכי אוהב. אנימציה נפלאה, הומור ימי פרוע, נונסנס חסר משמעות, מוזיקת רוק, דמויות בלתי נשכחות וביקורת חברתית נוקבת הם רק חלק ממעלותיה של הסדרה שגורמת לי לצחוק בקול רם עם הילדים. אם אמרנו שהפלטיפוס הוא בעל חיים שמוזר לבסס עליו סדרה, מה תאמרו על ספוג ים מרובע ועל חברו הטוב, כוכב ים טיפש להפליא? איננו יודעים הרבה על חייהם האמיתיים של כוכבי ים וספוגים, כך שיוצרי "בובספוג מכנס מרובע" יכולים להתפרע ככל העולה על רוחם.

היוצר העיקרי של "בובספוג" הוא סטיבן הילנבורג, שלמד ביולוגיה ימית לפני שהפך לאנימטור. הסדרה עלתה לאוויר במאי 1999 והיום היא אחת מהסדרות הפופולריות בעולם. למי שלא מכיר, וקשה לי להאמין שיש כאלה, נספר כי בובספוג וחבריו חיים בעיר התת ימית ביקיני בוטום, השוכנת על המדף היבשתי של האוקיינוס השקט. ביקיני בוטום היא עיר מודרנית בעלת מרכז מסחרי, פרברים, חופים, שדה תעופה וכדומה. הילנבורג ציין בעבר כי ביקיני בוטום המצוירת מזכירה מעט את סיאטל. בכל מקרה, עולמו של בובספוג עשיר ומגוון כמו שרק עולם תת ימי יכול להיות.

אחת הדמויות האהובות עלי ביותר בסדרה היא סנדי צ'יקס הסנאית, מדענית רבת תושייה המבצעת מחקרים תת מימיים והחיה בתוך כיפת זכוכית מלאה באוויר. צ'יקס, שהיא גם קרטיסטית מצטיינת, היא דוגמה מצוינת לדמות נשית נוסח ניקלודיאון: עצמאית, חכמה ומשעשעת, שכמותה אין למצוא ברוב סדרות האנימציה לילדים, המיועדות בדרך כלל לבנים.

"הנושא המגדרי חשוב מאוד", אומרת ד"ר פרידמן. "תוכניות טלוויזיה רבות הן מהעולם של הבנים. הדימוי הוא עשרה דרדסים ודרדסית אחת, המשמשת כקישוט. לכל הדרדסים הבנים יש מאפיינים ברורים, אבל דרדסית מוגדרת על ידי העובדה שהיא בת. דברים כאלה מתחילים את עניין העדיפות התפיסתית של בנים על פני בנות, מכיוון שאם אתה לא שם – אתה לא קיים. זה ריאקציוני ולא שייך למציאות, אבל זה קיים". סנדי צ'יקס, בניגוד לדרדסית, אינה מתאפיינת רק בהיותה בת, עד כדי כך שלעיתים יש הרגשה שפטריק כלל לא מבין שהיא בת.

אנימציה נפלאה, נונסנס חסר משמעות וביקורת חברתית נוקבת בבובספוג. צילום: יח"צ

4. אקשן עילית

הפינגווינים ממדגסקר (ערוץ ניק, כל יום, כמה פעמים ביום)
"הפינגווינים ממדגסקר" היא סדרת ספין אוף של הסרט "מדגסקר", שבו גנבו הפינגווינים את ההצגה, משום שהיו מצחיקים והשאר לא. בעוד שהסרט לא היה מוצלח (לפחות לדעתי), הסדרה משעשעת ומצחיקה מאוד, וגם מתוחכמת ואירונית לעיתים (ואת זה, כמובן, המבוגרים יבינו היטב). ארבעת הפינגווינים חיים בגן החיות של ניו יורק, ואיתם הגיעו מהסרט גם הלמורים והשימפנזים.

הפינגווינים מתנהגים בסדרה כמרגלים או כיחידת אקשן עילית, ומנסים להציל את גן החיות מבעיות אמיתיות ומדומות. סקיפר, המנהיג, הוא אשף אמנויות לחימה ובעיקר פרנואיד, ונוהג להתעלל בטירון פרייבט. עימם נמצאים ביחידה המיוחדת גם קובלסקי הגאון, ורוקו, האחראי על הסלפסטיק והפיצוצים. הסדרה מצחיקה מאוד, אבל גם מעבירה מסר עצוב על היות בעלי החיים נשלטים על ידי בני האדם, המוצגים כדמויות נלעגות.

בין הדמויות המשניות של הסדרה מתבלטים המלך ג'וליאן – למור בעל זנב יפה, יהיר ומאוהב בעצמו (כמו כל מלך), ומרלין – לוטרה מצויה שהיא דמות נשית במיטב המסורת של הערוץ. מרלין הועברה לניו יורק מהאקווריום הענקי של מפרץ מונטריי. היא מצטרפת לעיתים להרפתקאות הפינגווינים, אבל בדרך כלל נשארת נייטרלית ומביאה לסדרה קול נשי מאוזן והגיוני. בכך היא מהווה משקל נגד מצוין לגבריות המוחצנת והמגוחכת של סקיפר. עוד נקודה אירונית וכואבת למדי היא שמרלין היא לוטרה שנולדה בשבי, ולכן, כשהיא יוצאת מגבולות גן החיות היא מאבדת את עשתונותיה.

החוקרת האמריקאית פרופסור שרה בנה-וייזר כתבה ספר על ניקלודיאון, בשם "Kids Rule! Nickelodeon and Consumer Citizenship" (הוצאת דארהם, 2007). בספר היא טוענת שגם בתקופה שבה ערכים צרכניים מחליפים ערכים פוליטיים, ערוץ ניקלודיאון מלמד את הילדים להיות ערים לזכויותיהם.

בנה-וייזר מסבירה גם שהמדיניות של הערוץ היא דחיית תוכניות שהן למעשה פרסומות לצעצועים (הרובוטריקים למשל), שימוש מושכל בקבוצות מיקוד של ילדים ומתן במה לקרטונס יוצאי דופן ואירוניים שמצליחים לדבר גם למבוגרים, כמו רן וסטימפי ובובספוג. היא מדברת על הדרך שבה מוצגות הדמויות הנשיות בערוץ כמלאות ביטחון, חזקות וחכמות (למשל סנדי צ'יקס, מרלין הלוטרה ואפילו דורה), ועל הגיוון הגזעי שמוצג בו. לדעתה, המסר הכללי הנושב מהערוץ הוא סובלנות פוליטית וחברתית ואפשרויות בחירה מגוונות, והוא בעל גישה סוציאלית ונון קונפורמיסטית.

סדרה משעשעת ומצחיקה מאוד – הפינגווינים ממדגסקר. צילום: יח"צ

5. לא לילדים בלבד

חברים בחווה (ערוץ ניק, כל יום, כמה פעמים ביום)
בראשית היה הסרט הפרוע "בלגן בחווה" (2006), שבו זכינו להכיר את אוטיס, הפר בעל העטינים, ואת חבריו חיות המשק המדברות. סדרת הספין אוף לסרט, מעט פחות פרועה מהסרט, עלתה לאוויר בספטמבר 2007 וזוכה להצלחה רבה. הבעיה העיקרית של אוטיס הפר היא שהוא חיית מסיבות. הוא רוצה לחגוג, להתהולל ולהתבטל, אבל על כתפיו מוטלת האחריות לחיות החווה האחרות. אוטיס נקרע בין הרצון לעשות מה שבא לו לבין הצורך להיות אחראי, מרוסן ובוגר.

הוא וחבריו – פיפ העכבר, חזיר החזיר, פק התרנגול וכל היתר – עוברים הרפתקאות מוטרפות ומצחיקות ביותר, אבל גם מתגייסים להגן על החווה מפני בני האדם, הנראים תמיד מרושעים בסדרה. אחת השיטות של גיבורי הסדרה להימנע מחיכוכים עם בני האדם היא להפסיק לדבר ולהתנהג כבעלי חיים רגילים כשהם בחברתם, מה שמוביל לעשרות גאגים מבדחים וגם לכמה מחשבות פוקחות עיניים.

המבטא ה"דרומי" אובד כמעט לגמרי בדיבוב העברי, ולכן מומלץ לראות את הסדרה במקור האמריקאי שלה. לחלק מהמבוגרים הסדרה עשויה להיראות צעקנית ומעצבנת, מכיוון שיש בה דמויות המוקצנות בכוונה, כמו יוג'ין בידי, ילד שמן עם גשר בשיניים שמתעלל בחיות המשק. אבל אחרי שמתרגלים קצת לסדרה ולקצב המסחרר שלה, מגלים שהיא משעשעת ובעלת הומור מתוחכם – לעיתים מטורף ושטותי ולעיתים ציני וחריף.

"חברים בחווה" מביאה את הפרודיות ואת ציטוטי תרבות הפופ, המקובלים בסדרות ילדים שמיועדות גם למבוגרים, לקיצוניות – עד כדי כך שלעיתים ההורים צריכים להסביר לילדים במה מדובר. אולם, כשאנחנו מסבירים לילדים את הבדיחות והפרודיות יכול להיווצר דיון מעניין – אצלי זה קרה כשחיות החווה הפכו לביטלס ליום אחד, והתנהגו כמו קלישאה של להקת רוק. נסו ותראו.

פרודיות וציטוטים מתרבות הפופ – חברים בחווה. צילום" יח"צ