גשום או שחון? תצוגת האופנה של רנואר לחורף 2017
תצוגת האופנה של רנואר לחורף 2016-17 כללה לא מעט רגעים טובים עם פרשנויות מצטיינות למגמות השולטות בעונה, ובכל זאת נדמה שהחטיאה את המטרה. מה מצפה לכם בחנויות ועד כמה זה מסעיר באמת?
האופנה הישראלית הפופולרית מחפשת את עצמה. זו תחושה שעולה כבר תקופה ארוכה למדי לאור הניסיונות המשונים יותר והמשונים פחות שהרשתות המקומיות נוקטות בהם במטרה לתפוס את תשומת הלב של הקהל, שכבר נעשה חסין ואדיש כמעט להכל. היה לנו בשנתיים האחרונות באמת כמעט הכל – חשיפת קולקציה שמשולבת באוכל, מיצגים סטטיים, פילהרמונית ואפילו ניסיון להכריז על קולקציית ריזורט ישראלית ראשונה. אחת הבעיות הייתה, שפעמים רבות המאמץ עלה על הבשורה האופנתית העונתית.
וכך, בעוד שקסטרו בחרו ביום ראשון האחרון לפתוח את סתיו 2016-17 עם מיצג ג'ינס המשלב הופעה של שלומי שבן ואין ספור נגנים קלאסיים (בג'ינס), רנואר בחרו 12 שעות לאחר מכן במרכז הירידים בתל אביב בדרך מסורתית יותר – מסלול ארוך וניסיון לפרובוקציה (כולל הודעה על גבי ההזמנה לתצוגה כי האירוע מוגבל לגילאי 18 ומעלה).
אפשר לומר כבר עכשיו – הפרובוקציה לא התממשה. הקולקציה עצמה התבססה על קונספט של טשטוש מגדרי, שציטט רגעי מפתח של קרוס-אובר בין המלתחה הגברית לנשית במאה העשרים, עם דגש על שנות התשעים. כך למשל, על המסלול הארוך והדרמטי, נצפו בין היתר ז'קטים מחויטים בכתפיים מודגשות נוסח האייטיז, מערכות לבוש אנדרוגיניות א-לה CK1, סריגים שקופים לגברים ואפילו דוגמן על עקבי סיכה. היו שם ציטוטים מפורשים מקולקציות מוכרות, בין היתר אלו של ז'יבנשי או סן לורן פריז. אבל, וזו שאלה חשובה, כמה מסעירים יכולים להיות היום רגעים חתרניים מהעבר? מיותר לומר שלהפתעה יש הזדמנות אחת ולא תמיד טעם ללעוס את מה שעוכל מזמן.
כמובן שהיעדר של פרובוקציה לא מעיד על טיבה של הקולקציה עצמה, אלא רק על כך שהאווירה לא הייתה מעניינת כפי שהייתה יכולה להיות. ובגדול, היו באוסף החורף הזה חלקים טובים למדי, כמו למשל אוסף הג'ינסים הפרוע שפתח את התצוגה, שכלל למשל משחקי טלאים מועצמים בדנים שטוף בגוונים מנוגדים ופרימות בומבסטיות, וצלליות שהתרחקו, לפרקים, מהסקיני הנצחי (באופן שהזכיר את קולקציית הג'ינס שקסטרו הציגו יממה לפני כן). היו גם פרשנויות מנצחות לבגדי פוטר, שעד היום הוגבלו בעיקר לסוויטשרטים או מכנסי אימון. בגרסה של רנואר הפעם נתפרו מהבד הרך שמלת ערב בצללית מקסי שהזכירה במידת מה את שנות החמישים או שמלת מיני א-סימטרית, שהותירה את אחת הכתפיים חשופות.
מנגד, היו גם דוגמאות לכל מה שרשת אופנה צריכה להימנע ממנו. על אף סטיילינג מוצלח, מחויטים מסובכים יחסית, כמו למשל חליפות קטיפה בז'קטים עם כריות כתפיים או מכנסי אוברסייז, לא היו מונחים כראוי על חלק מהדוגמנים והדוגמניות. גם חולצות מכופתרות גבריות, שבשרווליהן פתח משולש למרפק, היו נראות כטוויסט אחד יותר מדי על הקלאסיקה המוכרת, שהחטיא הן ברמת הגימור והן במבע האסתטי. בנוסף, ניכר שהאמירה הייתה יכולה להיות ממוקדת הרבה יותר, והתצוגה הייתה ארוכה מדי בשביל הנושא העונתי, שכאמור היה נעוץ רובו ככולו בניסיונות לעורר דה-ז'ה-וו.
לסיכום, אפשר לומר שההחטאה, שקצת עמעמה את החלקים המוצלחים של הקולקציה, נעוצה בפרדוקס הנצחי. מה יש לרשת אופנה מסחרית, שרוצה לפנות לקהל רחב ככל הניתן, להתנסות עם חומרים שנויים במחלוקת? זה היה כמו לערבב שמן עם מים. נדירים המקרים שזה באמת עובד.
