גרייסלנד ברמת גן

שעה ורבע לפני השעה הנקובה על הכרטיס כזו שבה צפוי פול סיימון לעלות על הבמה, והקהל כבר מתאסף בשלווה. בכניסה למתחם אצטדיון רמת גן אני חולף על פני דוכן מאולתר המציע למכירה כובעים שחורים – בדיוק כמו זה שפול נוהג להסתובב איתו על הראש בשנים האחרונות, מאז שזקיקי השיער שלו החלו לגלות סימני עייפות. 25 שקלים לחתיכה יסדרו לכם לרגע את האשליה שגם אתם יכולים – תחת המכסה הנכון – לארגן לכם בראש מחשבות יצירתיות, שיולידו שירים נצחיים שאנשים מפנים חצי יום עבודה וכמה מאות שקלים כדי להגיע ולשמוע אותם.

לא רחוק משם, ליד הקופות, מתקבצת חבורת ספסרים קולנית שמנסה, ללא הצלחה, לעשות סיבוב אחרון לפני אקורד הפתיחה. הם צועקים אחד על השני, אבל לא נראה שיש הרבה קופצים על הסחורה שלהם. ה-20 אלף וקצת שכאן, התארגנו על הכרטיסים שלהם מבעוד מועד.

על הכרטיס אמנם כתוב בבירור שסיימון יעלה ב-20:30, אבל השעה הנקובה חולפת ואין זכר לאיש או לכובע המפורסם. בינתיים הקהל, שמזיע את עצמו לדעת ומוריד עוד בירה רבע קרה במחיר מופקע, עסוק בניחושים מה צפוי לו הערב. נראה שחוסר הסיפוק מהופעתו של בוב דילן במקום לפני כחודש (שאגב, לא מובן לי עד היום), עדיין טרי בזיכרון.

משהו ישן וטוב

ב-20:50 כבים האורות, והפלאפונים נדלקים באחת כדי לצלם את שמונת הנגנים שעולים על הבמה. קצת אחריהם מצטרף ברנש נמוך קומה, אוטוטו בן 70, בחולצת תכלת ומכנסי ג'ינס כחולים – אחד, פול סיימון, בינתיים עוד בלי הכובע. סיימון פותח עם "The Boy in the Bubble" הקלאסי, והקהל מתחיל להימרח. הקול הגבוה והנקי שלו השתמר נפלא. הסאונד חם ועשיר, ואפילו המסכים עושים עבודה טובה. נראה שההחלטה של ההפקה להציב את הבמה לאורך האצטדיון במקום לרוחבו מיטיבה עם כל הנוכחים.

בהמשך סיימון עובר ל-"Dazzling Blue". הביצוע מדויק ונכון והנגנים שסביבו מתגלים כסיירת שכל מוסיקאי היה שמח לצאת איתה לקרב, אבל הקהל – או לפחות האחוזים הגבוהים שבו שבאו בשביל הלהיטים הגדולים – קצת מאבד עניין.

מכת הסנר הראשונה של"50 Ways to Leave Your Lover" מוציאה 20 אלף איש מהתרדמת היחסית שבה לקו לרגע, והם מגיבים בתשואות. יש בערך 50 דרכים לבצע את השיר הענק הזה, וסיימון בוחר בעיבוד מעט ג'אזי, אך לא כזה שמקשה על הקהל לשיר איתו.

וכך זה נמשך פחות או יותר כל הערב – כשסיימון בחר, למשל, להגיש קטעים מאלבומו האחרון והמצוין, "So Beautiful or so What", היה נדמה לעיתים שהוא קצת שר לעצמו. כשהוא נצמד ללהיטי העל שלו – ויש לו כמה וכמה כאלו, ומרביתם הוגשו אתמול (ה') – אצטדיון רמת גן הפך למקום המהנה ביותר להיות בו בארץ.

ושום מילה (כמעט) על גרפונקל

בין אמן לקהל שמוכן לשלם הרבה כסף לראות אותו, יש מין חוק לא כתוב שחוזר על עצמו בכל הופעה גדולה: למידת השליטה שלך בחומרים המוגשים יש קשר ישיר לעוצמת ההנאה שתפיק מהערב. במובן הזה סיימון סיפק את הסחורה. אחרי שלושה שירים, כשסיימון בירך את הקהל ב"שלום, חברים", ואמר שנראה לו שהולך להיות ערב נפלא, רבים מהצופים כבר הרגישו שרבע מההשקעה שלהם חזרה. ככל שההופעה התקדמה וסיימון העמיק לחפור במעמקי הדיסקוגרפיה שלו כדי לדוג ממנה את הלהיטים הגדולים, ים הראשים שבקהל עבר מהנהונים וממחיאות כפיים מנומסות לקריאות עידוד ואפילו לריקודים במעברים.

סיימון הציג ברמת גן מופע מהוקצע ומרגש, אך גם כזה שדילג על כמה מנכסי צאן הברזל של סיימון וגרפונקל, והתגובות החמות לביצועים המצוינים והחמים ל-"Sound of silence", "The Only Living Boy in New York" ו-"The Boxer" רק הדגישו את חסרונם של כמה מחבריהם למחזור.

במסיבת העיתונאים ערב לפני ההופעה, סירב סיימון להתייחס לפוליטיקה הישראלית והדף בחן את השאלות בדבר זהותו היהודית. אתמול הוא שלח הביתה את 20 אלף האנשים ששילמו לו ממיטב כספם עם איחולים לשלום אזורי וברכת פרידה באנגלית, בעברית ובערבית. מאמן גדול שהתמחה כל הקריירה שלו בפיוז'ן עדין של סגנונות מוסיקליים משלוש יבשות, אי אפשר לבקש יותר. אולי בעצם עוד איזו קלאסיקה מימי צמד הפולק ההוא משנות השישים.

וזה למי שרוצה להתענג על הקלאסיקה עוד קצת: