געגועים לפרווה חמה

כששמעתי על טליאוף, להקה המוגדרת כ"להקת רוק מתקדם", מאוד הסתקרנתי. המיינסטרים לא נותן במה ליוצרי מוסיקה מורכבת והתוצאה היא שיממון מוסיקלי וגעגוע לימים המהפכניים של שנות השבעים.

ובאמת, עשור שנות השבעים הוא הזמן בו תפס תאוצה הרוק המתקדם (או הפרוגרסיב, בלעז). כזרם חתרני, שילב הרוק המתקדם אלמנטים של מוסיקה קלאסית, ג'אז, אוונגרד, וכלים בלתי שגרתיים. נפח ואורך היצירות גדלו משמעותית, ונוצר ז'אנר ייחודי של מוסיקה ורסטילית ובמקרים רבים גם פומפוזית.

דוגמא טובה לאחת מלהקות הרוק המתקדם היא ELP שהורכבה משלושה אנשים בסך הכל: קית אמרסון, גרג לייק וקארל פאלמר. אמרסון, לייק אנד פאלמר היא להקה שנויה במחלוקת. הנפח של יצירותיה עצום, ויש שיאמרו אף מוגזם. עם זאת, הם היו חדשניים ואף העזו לעבד יצירות קלאסיות שלמות ולהפוך אותן למשהו אחר לגמרי.

כבר היו בארץ להקות רוק מתקדם המתקרבות באיכותן למקורות. פרווה חמה למשל.
בהנהגת ליאור פרנקל, יצאה פרווה חמה בהרפתקה שכללה מוסיקה מעולה, מגוונת ורוויה בגרוטסקיות ונונסנס, ובעקבותיה גם מופעי רחוב והופעות מושקעות וצבעוניות.  



המרכיבים משובחים, אבל העוגה לא תופחת

הגעתי, כאמור, להופעה של טליאוף וציפיתי לכל מה שהמונח "רוק מתקדם" טומן בחובו. חיכיתי לעוצמה, לנפח, לגרוב, רציתי להתרגש ולרוץ לספר לחבר'ה.

ההופעה החלה, ולרגע היה נדמה שמדובר באמת בלהקת רוק מתקדם. הנגנים מעולים. הכנרת מיה טנר "אכלה את התווים לארוחת בוקר" כהגדרת הלהקה, הקלידן רואי רמז הבליח פה ושם בקטעים וירטואוזיים, המתופף ליאור ארינוס עוצמתי וצבעוני והגיטריסט יובל אביגיא, שתמרן בין הבאס לחשמלית, היה מצוין ונשאב לחלוטין לתוך המוסיקה.

למעשה פה טמונה הבעיה העיקרית בהופעה של טליאוף. לולא הזמרת ונגנית חליל הצד המקסימה קריסטין, היה קשה מאד לשמור על עניין בנעשה על הבמה. נראה שכל אחד מהנגנים היה שקוע בנגינתו בלבד, והחיוכים היחידים שנראו על הבמה היו בעיקר של קריסטין.



תאמרו מה זה קשור למוסיקה? ובכן, כשאין כימיה בין הנגנים בהופעה אפשר להישאר באולפן ולנגן בערוצים. ובאמת, חוויית ההאזנה לאלבום שונה מחוויית ההתבוננות על הלהקה. וזה נשאר בגדר התבוננות בלבד, כי לא היה שם איזשהו קסם שגרם לכולם לשבת על קצה הכסא ולהיות מרותקים לנעשה על הבמה.

לקראת סוף ההופעה – כשכבר שהגיע החשבון – חלה תפנית. החבר'ה הפתיעו בקטע בסגנון מוסיקה קלאסית ונשמעו מעולה. לכמה דקות נפתחו לי האוזניים. ואז, שוב חזרו למקצב הנינוח.

הקטע המצטיין בהופעה הוא Just fine. הוא הגיע בסוף, וכנראה גם הקטע האהוב על חברי הלהקה, כי כולם התחילו לזוז ולחייך. הפתיחה של Just fine מסקרנת, ההמשך שלו מלא אנרגיה ויש בו כמות לא מבוטלת של גרוב.



לסיכום, ניתן לומר שהכוח של טליאוף טמון בקטעים בהם כולם מנגנים יחד את אותה המלודיה, כי בקטעים האחרים הם נוטים להתנתק ולהישאר כל אחד בפינה שלו.

העיבודים שהוגשו בהופעה לקו בחסר ולא הצליחו לסחוף, לעומת האלבום IT IS? שמצליח לשקף יותר את היכולות של הלהקה.