געגועיי לסיגריה

ביום חמישי נפל דבר. ישבתי אצל אמא שלי, 11 בלילה, וראיתי טלוויזיה. למה? כי בניגוד לבעלי שיחיה, היא לא עושה לי פרצופים על כל סיגריה, למעט אם זו הסיגריה האחרונה בקופסה ועישנתי לה אותה. ב-11 כאמור, בעלי שיחיה התקשר ושאל מה נסגר. "אני באה," אמרתי לו, כיביתי את הסיגריה בנונשלנטיות והלכתי הביתה.

בבית ישב בעלי עם חבר. הם אמרו משהו מצחיק ואני צחקתי. כאב לפת את חזי מצד ימין. אחר כך הלכתי לטייל עם הכלב ובקושי הצלחתי לחזור הביתה. לבעלי המודאג הסברתי שזה כלום, פשוט נתפס לי הגב וזה מקרין לבית החזה ולכן קשה לי לנשום. הלכתי ועמדתי מתחת למקלחת חמה ואכן כאב הגב נעלם. הכאב בחזה נשאר גם למחרת בבוקר, ועימו ההכרה שאתמול עישנתי את הסיגריה האחרונה בחיי, ואפילו לא אמרתי שלום כמו שצריך.

"הבשורה הטובה היא שהפסקתי לעשן", הודעתי לבעלי בבוקר. "הבשורה הרעה היא שיש לי דלקת ריאות". בעלי לא התרשם בכלל, אבל מכיוון שהוא לא רצה להישאר עם שלושה ילדים בשיא כוחם ואמא מוטלת פגר במיטה, הוא לקח אותי לרופא.

פולניות יודעות יותר טוב

במרפאה הרופא ובעלי חלקו שלל בדיחות על פולניות, צחקו על דלקת הריאות המדומה שלי, קשרו רמזים שפלים בין כאב הגב שלי לבין כושרי הגופני הכללי, ובסך הכל עשו חיים משוגעים. הרופא טען שהוא שולח אותי לצילום רק כי ממילא כבר באתי, אבל אני ידעתי את האמת: הוא רוצה עוד חומר לבדיחות. מה רבה היתה תדהמתו, מה נחמץ באיבו צחקוקו השפל של בעלי, מה רבה היתה שמחתי כשהצילום הודיע: דלקת ריאות. ללא ספק, דלקת ריאות.

בדרך הביתה עוד חגגתי. "אתה רואה", אמרתי לבעלי. "אני יודעת הכי טוב. לפני 15 שנה, 15 שנה! היתה לי דלקת ריאות, ואני זכרתי את ההרגשה. איזה מזל שלא הקשבתי לכם!"

"כן כן", אמר בעלי. "אבל תזכרי את חוק ה'אין לך חום – אתה לא חולה', וגם אל תשכחי לבלוע את הכדור עכשיו".

החוק שיצרתי לפני כמה שנים בניסיון לחנך גברים שכל נזלת משכיבה אותם במיטה לשלושה ימים, קם עלי לכלותני. אין לי חום. אז מה אם אני לא יכולה לנשום. אין לי חום, ואני לא מידבקת, אז בואי תנוחי על הספה בסלון איפה שאת משמשת טרמפו- אמא לילדים היפראקטיביים ויכולה לחלק הוראות לארוחת צהריים בקול שאין לך.

אמא עצבנית

ועוד לא אמרנו מילה על התפרצויות זעם. כי כן, המגן היחידי של ילדיי, בן זוגי וכל העולם מפני הכעסנות שלי ניטל ממני. אין סיגריות, אין הפסקות קטנות ומתוקות שבהן את הופכת משונאת האדם שאת למלאך חביב ותמים, והנה סביבתך נידונה לקבל אותך כמו שאת, בקריז נטול רחמים. או במילה אחת: מפלצת.

בעלי לא מתרשם יותר מדי, גם לא כשאני צורחת שאם זה לא מוצא חן בעיניו, הוא יכול לחזור לגור אצל אמא שלו. גם הפליק שהנחתתי על זרועו לא מדגדג לו, הוא רק מציין בשמחה לאיד שאיבדתי כל זכות לשיפוט מוסרי שלו בעשר השנים הבאות. "זה לא אני, זה הסיגריות", אני אומרת לו, "זה רק תירוץ, ואת מתחבאת מאחוריו", הוא טוען. יש לי תשובה ניצחת אבל זה כבר לא לעניין פליק שני, אז אני מתאפקת.

במרפאה אני קוראת קומיקס על עישון שהפיצה קופת החולים. ילד אחד מסביר שם לילד שני איך הסיגריות עובדות: בכל פעם בה אתה מעשן אתה מרגיש נעים, כי הטפיל שלך, כלומר ההתמכרות, מרוצה, ואתה עוד חושב בטעות שאתה מרוצה. אני תוהה פתאום: יכול להיות שהסיגריה לא מרגיעה אותי, אלא את ה"אותי" המעשנת?

אז הנה אני צועדת צעד ראשון בדרך ארוכה ארוכה. חיים ללא סיגריות. אני יודעת שכבר אין תירוצים, ושצריך להפסיק. אני יודעת שיהיה קשה. אני יודעת ששבוע אחד הגוף שלי יתגעגע, אבל שהנפש שלי תתגעגע למסך העשן המתוק במשך חודשים ושנים.

אה, ואם אתם עדיין תוהים מה יקרה יום לאחר הפסקת עישון עולמית, התשובה שלי ברורה: כולם, אבל כולם, יילכו להתגרש.