געגועיו לחומוס

אב ישראלי מצוי, למה הוא מתגעגע?

געגועיו לחומוס. בפיתה. בלי צלחת. בלי מזלג. בלי סכין. חומוס מקופסה שמנגבים בפיתה על הברכיים, מול הטלויזיה, עם השלט ביד. חוסר געגועיו וחוסר סבלנותו וחוסר הבנתו לשולחן אוכל, לארוחות מסודרות, לארוחות משותפות, לשתי צלחות לאיש, לשימוש מקביל בכף, במזלג ובסכין. חוסר חיבתו לאכילה ללא טלוויזיה, לאכילה בישיבה, לאכילה לפי תפריט, לארוחות מתוכננות, לתכנון בכלל. "פעם, כשהיינו צעירים, פשוט אכלנו חומוס בפיתה. למה צריך את כל זה?".

געגועיו לחלון. ללא וילון. פשוט חלון. וגעגועיו לרצפה, פשוט רצפה, בלי שטיח. וגעגועיו לספה, פשוט ספה, עם כתמים וקרעים, אבל בלי כריות. תיעובו את כריות הספה, ואת הצורך להחזיר אותן למקום. געגועיו לסט אחד של כלי אוכל, לא מותאם. ולמה את צריכה כל כך הרבה כוסות? ומה זה השטויות האלה כלים יפים להגיש בהם אוכל? למה לא בסיר? ולמה לא בפיתה? "פעם, כשגרתי לבד, היו לי שתי כוסות וצלחת, וזה היה מספיק".

געגועיו למזרן. פשוט, קצת מוכתם, ללא סדין. געגועיו לסדין יחיד, שבא מאמא, דק מאוד מרוב כביסות, קרוע פה ושם. סדין אחד בודד שיושב על המזרן שבועיים, וכשמכבסים אותו ישנים בינתיים בלי סדין. געגועיו לסדין אחד פרחוני ומכוער שלא מתאים לכלום, אבל זה בסדר, כי חוץ ממנו אין עוד כלום שצריך להיות מתאים. "פעם, כשהייתי סטודנט, הייתי הולך לישון כשהייתי עייף, בלי להתחיל לסדר מיטה קודם".

ומה עם הגעגועים שלי?

עם כל הכבוד (ואין כבוד) לגעגועי הגבר לחיי הרווקות הפשוטים ונטולי החובות ההוריות שהותיר מאחוריו, לנו הנשים אין זמן לשקוע בגעגועים. פשוט מכיוון שרוב הזמן אנחנו מקפלות כביסה. זה המקום לעצור רגע, ולחשוב למה אני באופן אישי מתגעגעת.

געגועיי לכוסות. געגועיי לכוסות יפות. לא פלסטיק, לא פורמייקה, לא לא-תואמות. כוסות יפות, בגודל אידאלי, שקופות ודקיקות ונשברות בהבל פה. כוסות שהאורחים עסוקים בלהתפעל מהן, במקום לשתות מהן. כוסות מהממות, 20 שקלים ליחידה, עם קנקן תואם. ושולחן קטן, שעולה כמו שולחן גדול, להניח אותן עליו. ואם כבר להתפרע, געגועיי לחדר תל אביבי לא גדול ולא קטן, עם תקרות גבוהות וחלונות של פעם, עם שטיחונים קטנים, יפים, שנשארים בדיוק איפה שהניחו אותם, ועליהם שולחנות קטנים, עם כוסות יפות. געגועיי לבחורה שהייתי, תל אביבית עם חיבה להותרת משכורת בחנויות מעוצבות. געגועיי לכל דירה שכורה שבה גרתי, שהיו בה יותר אווירה וסגנון מבית המשכנתה שלי. געגועיי למי שהייתי, ולמי שהייתי יכולה להיות.

אז מה פה לא בסדר?

אולי הייתי יכולה להשלים עם התפקיד שקיבלתי, של זו שלא מסוגלת לראות את הגבר שלה מנמנם על הספה בלי להרגיש צורך מידי ובוער להעיר אותו ולשאול אותו אם שלוש שעות מחשב ברצף לילדים נראות לו הגיוניות – אלמלא הייתי נתקלת במחקר פשוט שמציין שנשים רווקות חיות יותר (ויותר טוב) מנשים נשואות, ושגברים רווקים חיים פחות (ופחות טוב) מגברים נשואים.