גם לבוסים יש רגעים קודרים

אז מה קרה ללארס פון-טרייר? זו, אני מניח, תהיה השאלה שתטריד ותעסיק את אלו שיטרחו לכתת את רגליהם ולצפות ב"הבוס הגדול", סרטו החדש של הבמאי הדני. האנטי-כריסט של הקולנוע האירופי, זה שנקשרו לו כתרי גאונות ובמקביל הוטחו בו האשמות חריפות, כבר לא מצליח לעצבן. או לרגש. או לעניין. וזה די עצוב.

התחנות הראשונות בדרך אל הנפילה שנקראת "הבוס הגדול" כבר סומנו בדגלי אזהרה אדומים. "שבעת המכשולים", פרויקט סמי-תיעודי איזוטרי, שהגיע אחרי ההצלחה המרשימה של "דוגוויל", סימן את השיבה של פון-טרייר אל השוליים. לא שיש עם זה בעיה, הוא הרי החל שם, זולג מהאקספרסיוניזם אל הניאו-נואר בשנות השמונים, אולם הפעם הייתה זו ניסיוניות מעושה ומעייפת.

לפני כשנתיים ביים את "מנדרליי", השני אחרי "דוגוויל" בטרילוגיית אמריקה. "מנדרליי" אמנם חיזק את האג'נדה הפוליטית הביקורתית והמרתקת של קודמו, אך גם החוויר לעומתו. וכעת, בין שמועות על אשפוז בבי"ח פסיכיאטרי לבין הצהרות יח"צ על "עסקים כרגיל", נוחתת עלינו מרקחתו הטרייה של האליל שהכזיב. וזוהי מרקחת דלה במיוחד. אז נכון, שבניגוד לשליטה הרמה של הפלקטיות במרבית מוצרי הקולנוע העכשוויים, לפון טרייר יש מה לומר, ואפשר לראות זאת בהתנהלות החופפת של לפחות שתי רמות עלילה בסרט. ברמה אחת זוהי קומדיה של טעויות אודות שחקן כושל שמקבל אולי את מה שיהיה תפקיד חייו. ברמה השנייה, מבקש הסרט לספק הסתכלות מלפנים ומחוץ על העולם הבדיוני, האשלייתי, שמספק הקולנוע, וזה שעומד מאחוריו – הבמאי. אך האם זה מספיק?



כריסטופר מתחזה לבוס של חברת סטארט אפ העומדת להימכר למשקיע זר, מכירה שמשמעותה פיטורים של צוות הפיתוח המסור והמלוכד, שבראשו עומד ראון, זה שבעצם בישל מאחורי הקלעים את העסקה וששכר את כריסטופר לתפקיד. הצוות אינו יודע כיצד להתייחס אל ה"בוס", שעד לאותו הרגע היה בשבילם כתובת מייל ללא פנים, ומובן שגם לו עצמו אין מושג ירוק לגבי ההתנהלות של החברה, או אפילו מה היא עושה לעזאזל. העלילה נעה לסירוגין בין האסכולה הנוסחתית והחבוטה של הקומדיה העממית (שימוש בשפה בוטה, מעט סלפסטיק, סקס סקס סקס) ובין ההומור השחור מן השוליים (שהם ממזמן כבר לא שוליים). לפרקים, מעלה "הבוס הגדול" זיכרונות עמומים מ"המשרד" הבריטי. אולם השטחיות והפשטנות בהן מעוצבות הדמויות אינן מאפשרות כל התייחסות "רצינית" אל האירועים. רוב הזמן חשתי שוויון נפש לדמויות, משמע פיהוק רחב ומתמשך.

הנה כי כן, מתחלפת דקה בדקה. "הבוס הגדול" מבקש לשאול שאלות מעניינות. שאלות בדבר הזיוף הקולנועי, השקר שבהעמדת הפנים אל מול המצלמה, מקומו של השחקן בשדה האמנותי, והאמביוולנטיות במעמדו של הבמאי- מחד כאלוהים (הבוס הגדול) ומאידך כליצן חצר (מי שנשלט בידי הבוס הגדול, ויש רבים כאלה בתעשיית הקולנוע). שאלות אלו הן חלק בלתי נפרד מן הנרטיב של "הבוס הגדול". הפן הרפלקסיבי הזה יכול היה להיות מאתגר הרבה יותר, אלמלא הוא היה מוצג באופן כה בוטה והצהרתי, כמניפסט, למשל ברגעים שפון טרייר עוצר את ההצגה ומנתח את הדברים ממבט עלי יודע כל. מה שמרגיז כל כך הוא שהניחוח האנליטי אמור להשכיח מאיתנו את השטות הממלאת את מרבית דקות המסך, כאילו שעל כרעי התרנגולת של הסיפור יכולה לעמוד תזה מפוארת. כשהגווייה מונחת על שולחן הניתוחים, התיאוריה הופכת ללא-רלוונטית.



אז מה אם הצילום מגורען והמצלמה מונחת על הכתף? ונכון שיש אלתורים בטקסט ואימפרוביזציה במשחק, והיה כיף לגלות את המחווה שנעשתה כאן ליצירה הטלוויזיונית המופתית המוקדמת של פון-טרייר "הממלכה". אך אין דבר ב"בוס הגדול" שיכול להרטיב את המיצג היבש והמיובש, ואת העציות של כל מילה וכל פריים כמעט. ואם הומור מחיה לבב אנוש, אזי יש לנו כאן הכרזה רבתי על גסיסתו של הסרט מן המערכה הראשונה.

אני מציע למחוק את האקסידנט הזה. בשנה הבאה מתוכנן "וושינגטון", הצלע השלישית במשולש האנטי-אמריקני של פון טרייר, לצאת להצטלם. רק אז נוכל לגלות אם היו אלה שבע שנים רעות, או שמא משהו באמת רקוב בממלכת פון-טרייר.

 

הבוס הגדול, דנמרק, 2006. במאי: לארס פון טרייר. שחקנים: אייבן היילה, ינס אלבינוס, פיטר גאנצלר, פרידריד טור פרידריקסון, בנדיקט ארלינגסון, ז'אן מרק באר, לארס פון טרייר. 99 דקות.