"גם אני רוצה!"
בגיל המרד בולטת אצל הפעוט הנטייה לרכושנות. מה עושים כשהפעוט חומד את המחברות של אחיו הגדולים או זורע הרס בחפציהם האישיים? קנאה אצל בני השנתיים והשלוש
בשעה טובה מלאו לפעוט שלכם שנתיים. לא כל הפעוטות יודעים שבדיוק עכשיו אמור להתעורר אצלם הרגש הרכושני ועימו גיל המרד הראשון. חלק מהם מתחילים קצת קודם, אחרים מתחילים קצת אחרי, אבל היו סמוכים ובטוחים שהמרד הזה עוד יגיע.
כל עוד יש רק ילד אחד בבית, רוב המתיחות המתעוררת בעקבות השלב ההתפתחותי הזה תבוא לידי ביטוי מול ההורים. אך מה קורה כשבבית ישנם ילדים נוספים, גדולים יותר? לקנאה בין אחים אמנם אין גיל, אבל הורים רבים מתקשים להתמודד איתה בייחוד כשהפעוט חווה את גיל שנתיים האיום.
לגיל המרד תהיה בדרך כלל השפעה ניכרת על יחסי הפעוט עם אחיו הגדולים והעצמאיים יותר, או לחילופין עם האח הקטן או האחות הקטנה שזה עתה הצטרפו למשפחה והפרו את הסטטוס שלו כילד יחיד.
הפעם נעסוק במצב שבו בן השנתיים, המשוכנע בכך שכל מה שמוצא חן בעיניו שייך לו, לוטש עיניים לעבר הצעצועים של אחיו הגדולים וחומד את הדברים השייכים להם. גם אם נניח שנוותר לו ונספק את גחמותיו כאשר מדובר בצעצוע, מה נעשה למשל כשהוא לוטש עיניים אל המחברות של אחיו הגדול ומתעקש, כמותו, לקשקש בהן ולהכין שיעורי בית? איך עלינו לנהוג כשהוא מנסה להפריד בין אמא או אבא המחבקים את אחיו הגדולים ומנסה להידחק לחיבוק ההורי בכוח?
"דווקא" כאוטונומיה
קרולינה פלימן, פסיכולוגית חינוכית, ת.ל.מ. תל אביב – המרכז לייעוץ ואבחון, מציינת כי "את השלב הזה של ההתפתחות נוהגים לכנות 'הלידה הפסיכולוגית' של הפעוט, כדי להסביר את תהליך בניית 'העצמי' כישות נפרדת מזו של אמו. הסיבה לכך שתופעות הקנאה מתעוררות בגיל שנתיים היא שאין קנאה ללא הכרה בקיום העצמי ובקיום האחרים כאנשים נפרדים".
לדבריה, להורים יהיה קל יותר להחליט איך לפעול ברגעי קנאה אצל הפעוט ברגע שהם יבינו את משמעות הגילוי של העצמי כאדם נפרד. "עד לשלב זה, הפעוט האמין שהוא ואמו הם יחידה אחת, כשבדמיונו היא ליוותה אותו לכל מקום כבדרך קסם והוא הרגיש 'כל יכול'. ההבנה שאמו אינה חלק ממנו היא התנפצות של אשליית הביטחון שהוא שאב מאמונת הנוכחות התמידית שלה בעולמו הפנימי.
"הפעוט מצטמצם מ'כל יכול' למימדיו הקטנים, וזה מפחיד עד מאוד ומביא לתחושות חוסר אונים, בדידות, עצב, אכזבה וזעם", היא אומרת. "התפרצויות הזעם בגיל המרד הן ביטוי לחוסר האונים שלו, לצד רצונו לנסות את כוחותיו. הפעוט מבטא את הקונפליקט האם לנסות את היכולות והכוחות לעצמאות, או להישאר תלוי בהורה מתוך חשש לאבד את אהבתו. הדבר נעשה לעיתים במאבקי הכוח תוך שהוא מאמן את כוחותיו ואת יכולותיו להתמודד עם הסביבה בעצמו".
כתוצאה מכך, ההורים נאלצים לוותר על השליטה המוחלטת כמעט שהיתה להם על תינוקם. אולם, לדברי פלימן, כאשר ההורה מסוגל להתאים את עצמו לצרכים המשתנים אצל הפעוט בשלב הזה, כלומר לתמוך בו ובתוך כך לאפשר לו לנסות את עצמאותו ההולכת ונבנית, מאבקי הכוחות מתמעטים באופן משמעותי. "זו התורה החינוכית על רגל אחת לביסוס ראשוני של ה'עצמי' ושל הדימוי העצמי ההולך ומתפתח מתוך התחושות והחוויות של עצמו בסביבה", היא מסכמת.
ד"ר קלודי טל, פסיכולוגית התפתחותית, ראש החוג והתוכנית לגיל הרך במכללת לוינסקי, מסבירה כי אחת ההשלכות של השאיפה לנפרדות היא המרדנות. "הפעוט חושב לעצמו: 'כשאני מסרב לבצע את מה שאמא או אבא מבקשים ממני, אני שונה מהם. במצב כזה של מרדנות, כשאמא או אבא מנסים להגן על זכויותיהם של האחים האחרים ומבקשים מהפעוט להניח למשל למחברות של האח הגדול, הוא עשוי לסרב ולנסות לעשות ההיפך רק כדי לשמור על האוטונומיה שלו".
ד"ר טל מוסיפה כי המרדנות והרכושנות מבשרות לנו שהפעוט הגיע לשלב התפתחותי מורכב יותר. "אם הרגשות המרכזיים שליוו אותו כתינוק בשנת חייו הראשונה היו פחד, כעס ושמחה – רגשות מאוד ראשוניים המשפיעים רק על גופו ואינם קשורים לתגובת הסביבה – הרי שבגיל שנתיים מופיעים רגשות מורכבים המצריכים הבנה והתייחסות לרגשותיו של מישהו אחר. רגשות כמו גאווה, בושה וקנאה הם רגשות שחשים בהם כתגובה למה שמתרחש בסביבה, כאשר הקנאה בשלב הזה היא ראשונית מאוד".
מה לא לעשות?
לפני הכל, ד"ר טל מציעה להורים להבין שהקנאה הראשונית הזו באחים הבוגרים היא משמעותית מאוד להתפתחותו הרגשית של הפעוט. "עבור ההורים הקנאה מצד בן השנתיים יכולה להיות אתגר חינוכי מורכב, משום שקשה להסביר לפעוט שכל אחד מילדי המשפחה מקבל טיפול בהתאם לצרכיו. אולם עלינו להבין שכאשר הילד הקטן מביט באחיו וחושב לעצמו 'מה איתי, מדוע אני לא מקבל?' הוא בעצם מספר שהוא מודע לכך שיש אותו לעומת מישהו אחר ושהוא רוצה את הכל אצלו.
כך מתחילה עבורו תקופת החיברות. ואם כשהוא היה תינוק ונגע במכשיר הדי-וי-די, למשל, הוא הפסיק מיד כשאמו או אביו אמרו 'לא', עכשיו הוא מביע עלבון כשזה קורה. העלבון נובע מכך שהוא רואה שהוא אינו מקבל מה שאחיו מקבלים, אולם התהליך הזה חשוב משום שבאמצעותו הוא לומד כי הוא לא יכול לעשות כל מה שעולה ברוחו, אלא שעליו להתאים את עצמו לכללים של המסגרת המשפחתית שיאפשרו לכל בני הבית לחיות יחד".
ועדיין, לא אחת נתחבט בשאלה איך להתמודד עם התנהגותו התובענית של הפעוט. האם עלינו לבקש מאחיו הגדולים לוותר ולתת לאח הקטן כל מה שהוא מבקש? ואולי דווקא עלינו להרגיל את הפעוט להתחשב באחיו הגדולים?
פלימן סבורה כי עצם ניסוח השאלה – האם לתת לילד כל מה שהוא רוצה או 'להתעקש' איתו כדי 'לחנך' אותו – בהכרח מביא אותנו למאבקי כוחות איתו ולמצב שלא בהכרח מציאותי. "המשימה העיקרית היא לעזור לו להבין מה שלו ומה אינו שייך לו ולסייע לו להתמודד עם התסכול הכרוך בוויתור על מה שאינו שלו".
"המשימה העיקרית היא לעזור לו לפתח משאבים פנימיים שיסייעו לו לשאת רגשות לא נעימים. הפעוט לכאורה מביא גם את ההורה להגדיר בצורה ברורה עבורו את הגבולות של עצמו: 'מי השולט בבית'. אבל אין באמת שאלה לגבי מי הילד ומי המבוגר, ועלינו לזכור שהפעוט זקוק להורים ותלוי בהם מאוד להכוונה רגשית, להבנת העולם ולבניית הדימוי העצמי שמתחיל להתפתח".
אז מה עושים? פלימן מציעה לבחון תגובות שונות לצורך הדגמה. "כאמור, אם נגדיר את הבעיה בצורה דיכוטומית – 'לתת' או 'לא לתת' לפעוט – המסר העיקרי שיעבור לו הוא נוקשות. אם הוא מרגיש שאף פעם לא נותנים לו, כך סתם כי 'הוא צריך ללמוד לוותר', זה בהחלט ירגיז אותו כי כזה דבר ירגיז גם מבוגר. אין פה למידה של שיתוף פעולה, אלא אנחנו מלמדים את הפעוט כוחנות או מנגד לרצות את האחר מבלי להתחשב בצרכים של עצמו".
"מצד שני, אם מגלים 'הבנה למצבו' ונותנים לו הכל, הפעוט לומד שהעולם מסביבו צריך להתחשב ברצונותיו הוא. כך הפעוט אינו לומד שלאחרים יש רצונות משלהם, אינו לומד שיתוף פעולה וכמובן אינו לומד להתמודד ולשאת תסכולים. דרך חינוך זו לא עוזרת לפעוט לבסס גבולות ברורים של עצמו ביחס לאחר, וכתוצאה מכך הוא עלול להרגיש שהכל 'מגיע לו' ויתקשה ללמוד כללים חברתיים, כולל של היררכיות וסמכות".
מה כן לעשות?
הדרך השלישית, והרצויה לדידה של פלימן, היא לנהוג מתוך הבנה של השלב ההתפתחותי שבו הפעוט נמצא ולעזור לו, בהתאם ליכולותיו, להבין את המציאות ולהתמודד עם תסכולים שבהכרח מתעוררים אצלו.
"ננסה לראות איך עוזרים לו להבין את המצב. במציאות, ייתכן שהאח הגדול מסכים לתת לאחיו הקטן לשחק עם אחד מצעצועיו. במצב זה חשוב שנסביר לפעוט שאמנם הצעצוע שייך לאחיו, אך הוא מסכים להשאיל לו אותו. אם האח הגדול אינו מסכים, יש לעזור לפעוט להתמודד עם התסכול מבלי לשפוט אותו. הרצון שלו לגיטימי, אך הצעצוע לא שלו. מתן תמיכה פירושה לחבק את הפעוט ולעזור לו להתגבר. תמיכה זו מכוונת לעזור לו לשאת את רגשותיו".
מיכל אוסרי בן אור, מנחה מוסמכת בתחום הורות ומשפחה, מדריכה ויועצת להורים ולאנשי מקצוע, מציעה נקודת מבט נוספת על החלוקה ברכוש המשפחתי. "במשפחה ישנם גם חפצים אישיים וגם כאלה שהם של כולם. מותר לילדים שיהיו להם חפצים שהם רק שלהם, הם אינם חייבים להתחלק בכל הצעצועים שלהם. ישנו גם ערך מוסף בהיקשרות לחפץ מסוים שהוא רק שלי, כזה שקיבלתי מתנה מסבא למשל ותמיד ארצה לשמור. המושג 'שלי' מלמד אודות פרטיות".
"יחד עם זאת, חלק מהחיים המשותפים הוא גם ללמוד להתחלק וללמוד אודות נדיבות. כשמדובר בצעצוע ששייך לאח הגדול, חשוב לבקש ממנו רשות ובכך גם ללמד את הילד הקטן שאנחנו מבקשים ושואלים. אם הגדול מסכים, חשוב לשבח אותו על כך ולהגיד: 'נדיב מצדך שנתת לאחיך לשחק בצעצוע שלך'. אם הוא מסרב, חשוב לכבד זאת ולהסביר לפעוט: 'אתה מאוד רוצה, אבל עכשיו אחיך לא רוצה לתת את הצעצוע שלו. אולי אחר כך הוא יסכים".