גלית יצפאן: "הלכנו לטיפול זוגי והבנו למה רבנו. היום אנחנו צוות חילוץ"
גלית יצפאן עוברת לפרונט ומדגמנת לראשונה לצד אילנית לוי. בריאיון ל"את" היא מספרת איך למדה לאהוב את החלקים ה"מאתגרים" שבה, מה הקשר בין זה לסטייל האישי שלה, ואיך נראים החיים עם בן זוגה, הקומיקאי אלי יצפאן, וילדיהם - שכולם מאובחנים עם הפרעות קשב וריכוז - בזמן המלחמה
עד גיל 40 הייתה גלית יצפאן בטוחה שכל הפרעות הקשב במשפחה הגיעו מהגנטיקה של בן זוגה, הקומיקאי, השחקן והמנחה אלי יצפאן – ואז גילתה עד כמה טעתה.
>> נועה ירון נחשפת: "עברתי טראומה בתוך טראומה – ונולדתי מחדש"
>> עדן פינס בריאיון: "בחרתי בעצמי במודע ובכאב – ובסוף בשמחה"
>> ירדן ג'רבי: "החלום שלי קורה בתוכי, הסבל שווה את זה". ריאיון
"עשיתי תואר שני והתמחות בגהה במרפאת קשב ADHD, ואמרתי: למה שלא אעשה אבחון גם לעצמי. עד אז בכלל לא ידעתי שיש שם לכל הדבר הזה; הסתובבתי עם טייטלים לא נעימים – לא אחראית, מבולגנת, רגישה מדי, שכחנית, פזרנית, חסרת טקט, כזו שמתקשה להתחיל ולסיים משימה", היא מספרת. "בתיכון המורה להיסטוריה לא סבלה אותי ואת ההפרעה שלי. הייתי פטפטנית, ועוד לפני שהשיעור התחיל היא כבר שלחה אותי החוצה לשתות כוס מים. אבל לא הייתי צמאה; כלומר, הייתי צמאה לטיפת הבנה".
"הרבה דברים התחברו לי. פתאום גיליתי שיש לי מניות במפעל שנקרא 'משפחה בהפרעה', והאבחנה הזאת עשתה לי סדר בראש. מה שבבית הספר נחשב לחיסרון, הפך עם השנים לכוח העל שלי. היום משלמים לי כדי שאפטפט"
מה זה עשה לך כשאובחנת רשמית עם ADHD?
"הרבה דברים התחברו לי. פתאום גיליתי שיש לי מניות במפעל שנקרא 'משפחה בהפרעה', והאבחנה הזאת עשתה לי סדר בראש. התחלתי לטפל בעצמי, והפטפטנות שלי? אם הייתי יודעת שיום אחד עוד ישלמו לי עליה, אולי היה לי יותר קל עם עצמי. כי מה שבבית הספר נחשב לחיסרון, הפך עם השנים לכוח העל שלי. היום משלמים לי כדי שאפטפט".
עם יותר מ־46 אלף עוקבים – רוב מוחץ מהן עוקבות – יצפאן עוברת כעת לראשונה לפרונט. לאחרונה הצטרפה לנבחרת המשפיעניות של גולברי והצטלמה לקולקציית האביב־קיץ של המותג לצד אילנית לוי, שגית רביבו ורותם ישראל.
"יש לי חיבור לאופנה ישראלית, ואני תמיד מפרגנת למעצבים ישראלים שמביאים רוח יצירתית וקסם", היא אומרת, "סטייל זה לא רק בגדים, זאת אמירה. זה להיות בצד שלך, לא להילחם בעצמך כל הזמן ולא לנסות להיות 'כמו שצריך', אלא להיות מי שאת".
נשמע שאת מדברת מהחיים עצמם. קל גם ליישם את הפילוסופיה הזאת?
"במשך עשר שנים הלכתי פעם בשבוע ללמוד אצל איריס גבירצמן, מורה רוחנית בתוכנית שנקראת 'מגרות'. יום אחד היא נתנה לנו תרגיל וביקשה שנסדר מדף בגדים שהוא הכי אנחנו. חזרתי מתוסכלת לשיעור ואמרתי לה שאין לי בגדים שהם 'הכי אני'. לא הצלחתי לסדר, כי כל יום מתחשק לי משהו אחר – יש לי המון סגנונות ואני גם וגם וגם. איריס, בתבונתה, אמרה לי: 'זה הכי את להיות גם וגם. את רק צריכה לקבל את זה'. וזה נכון. עם הפרעת קשב אני גם מסודרת וגם מפוזרת, גם מתקשה להתרכז ולהתחיל משימה – אבל גם חרוצה ומצליחה לעשות זאת כשמשהו באמת מעניין אותי. ברגע שהבנתי את זה, הסכמתי. ADHD הוא חלק ממי שאני – זה הסטייל שלי, ולמדתי לאהוב גם את החלק הזה בי".
"זה לא שאת גרועה – זה פשוט מצב מחורבן"
לאחרונה יצאה יצפאן עם הרצאה חדשה, "אומנות החיים בסטייל ADHD". היא מרצה בפני ארגונים וחברות, רופאים, אנשי חינוך והורים. בהרצאה היא משלבת הרבה הומור, כך שגם מי שלא סובלות מהפרעת קשב יוכלו ליהנות ממנה. מבחינתה, ההומור הוא כלי לוויסות רגשי, והיא משתפת גם בכלים נוספים, אסטרטגיות מועילות ונקודות מבט יצירתיות שיעזרו לנו לבנות מערכת יחסים מיטיבה עם עצמנו – ולעבוד עם המוח שלנו, ולא נגדו.
בהרצאה היא נוגעת גם בנושאים כמו זוגיות, הורות וקריירה, ושוזרת סיפורים מחייה האישיים – ולא חוסכת בהומור עצמי.
"בבית עיראקי יש יותר שערות מאשר בבית רגיל – הילדים מתבגרים טרם זמנם. למזלי הילדים שלי מעורבים", אומרת למשל הפולנייה לבית פיטובסקי, שנשואה לאחד האנשים הכי מצחיקים בארץ. היא מודה שהבדיחה העדתית הזאת היא בכלל של אלי (שכידוע הוא ממוצא עיראקי), שאוהב לומר שאצלם בבית צריך פומפה כדי לנקות את השיער שמצטבר.
"מגיל צעיר הבנתי שאנחנו צריכים לעשות התאמות, ולא לחיות לפי הפנטזיה של איך זה אמור להיראות. במשפחה שלנו יש ארוחות קצרות, משחקים ממוקדים, ואנחנו צוות חילוץ אחד עבור השני – כי כל חמש דקות קורה פה משהו"
משפחת יצפאן מתגוררת ברמת השרון עם שלושת ילדיהם: נועה, עידו ונטע. אגב, מי ששידך בין גלית ואלי הוא השחקן והקומיקאי מאיר סוויסה.
אז איך נראה היום-יום של משפחה בהפרעה?
"מגיל צעיר הבנתי שאנחנו צריכים לעשות התאמות, ולא לחיות לפי הפנטזיה של איך זה אמור להיראות. במשפחה שלנו יש ארוחות קצרות, משחקים ממוקדים, ואנחנו צוות חילוץ אחד עבור השני – כי כל חמש דקות קורה פה משהו. אני שוכחת איפה שמתי את המשקפיים ואת המפתחות, ואיפה החזייה והנעליים עם הניטים. או למשל, אני הולכת להרצאה של עצמי ושוכחת את המחשב – ואז אלי מקפיץ לי אותו".
איך זה נראה אצל אלי?
"הוא שוכח לשלם דו"חות תנועה או מתקשה למלא ניירת, ואני עוזרת לו עם זה. כל מה שקשור לטכנולוגיה – זה אני. יש לי דחף ללמוד דברים של טכנולוגיה ו-AI, ואם למשל יש תקלה ברכב, אני לומדת אותה ולא נרגעת עד שאני לא מפצחת את העניין".
ומה עם הילדים?
"הבן שלנו הלך למשרד הפנים בענייני דרכון – ושכח את הדרכון בבית. ועוד לא דיברתי על ההתארגנות בבוקר: הכריכים שהוחלפו בטעות בין הילדים, אי־התאמה בצבעי הגרביים, ועוד ועוד. אבל אנחנו בוחרים לעזור זה לזה, ועושים את זה עם חיוך ועין טובה. זה לא בכוונה, אז במקום לצעוק שהחדר לא מסודר, אנחנו מנסים לבדוק בסקרנות מה מישהו צריך מאיתנו כדי שהמטלה תתבצע".
כששני בני הזוג מאובחנים, איפה הקושי הגדול?
"בהתחלה זה היה קשה. רבנו הרבה ולא הבנו למה. הלכנו לטיפול זוגי ולמדנו לא לדרוש מהצד השני דברים שאחד מאיתנו פחות טוב בהם – למשל מטלות הבית. הרעיון הוא לבצע מטלות לא לפי הנורמות, אלא לפי נקודות החוזקה של כל אחד מאיתנו. במקום להאשים או להתלונן על המגבת שעל הרצפה, אנחנו בודקים מה יעזור לנו. יש גם דברים אחרים: אני יכולה ללכת לחתונה ולבלות שם שעות, ואלי ממצה מהר – גם דברים שהוא נהנה מהם. זה מאוד אופייני לאנשים היפראקטיביים. אז למדנו לנסוע במכוניות נפרדות לכל מקום. מצד שני, הוא אוהב לארח ואני נכנסת מזה ללחץ. בהפרעות קשב יש קושי בתפקידים ניהוליים, ולכן כל החלק של התכנון והארגון מאתגר".
יש הרבה מיתוסים על הפרעות קשב באוכלוסייה. את יכולה לעשות לנו סדר ולתת קצת טיפים?
"הפרעת קשב היא הפרעה רפואית שנמשכת לאורך החיים, והטיפול בה הוא התנהגותי, לעיתים בשילוב תרופתי. ככל שמאבחנים אותה מוקדם יותר – כך הסיכוי להצליח גדל. אנשים עם הפרעות קשב יכולים להיות מאוד פרודוקטיביים, יצירתיים, מעניינים וכיפיים – והם נכס למקום עבודה, אם הם יודעים איך להשתמש בחוזקות שלהם. אני עוזרת למטופלים שלי למצוא פתרונות וגם לתקשר את הקושי לקולגה או לבוס, כדי שיגלו יותר חמלה לדרך ההתנהלות השונה שלהם".
איך המציאות הסוערת בישראל משפיעה על אנשים שסובלים מהפרעת קשב?
"מלחמה, לחץ וחרדה פוגעים בדיוק באותם מנגנונים מוחיים שגם כך מאתגרים אנשים עם הפרעת קשב – במיוחד בתפקודים ניהוליים, בוויסות רגשי וביכולת המיקוד. הם מפחיתים את היכולת לשאת תסכולים, והמוח עובר למצב הישרדותי. חשוב לזכור שזה זמני, ולעשות דברים שממלאים את המיכל הפנימי: שיחות עם חברים, צפייה בסרטונים מצחיקים, למשל. מה שעוזר במיוחד לוויסות הוא מגע – חיבוק, תנועה, מוזיקה. ליצור סדר יום, גם אם הוא מינימלי, ובתוך כל זה לגלות גמישות והבנה. לקבל את זה שאת לא בשיא שלך עכשיו ולתת לזה מקום. זה לא שאת גרועה – זה פשוט מצב מחורבן".
"הכל זמני בחיים, אז לפחות שיהיה מדויק"
מצבי סטרס מתמשכים אינם זרים ליצפאן. כשהייתה בת 11 בלבד, אחותה בת ה־9 נפטרה משחמת הכבד, אחרי שנים של בתי חולים וניסיונות לרפא אותה.
"היום אני מבינה שאין דבר קשה יותר מלאבד ילד", היא אומרת. "מההורים שלי למדתי איך לצד הכאב להביא גם הרבה שמחה וצחוק לחיים. מהם למדתי גמישות מחשבתית. אבא שלי לימד שבאותן עיניים בוכים ובאותן עיניים צוחקים – כמו בשיר של יהודה עמיחי. זה כל כך מתאים לאיך שאנחנו חיים כאן. לצד הכאב הגדול ממה שקורה, יש לנו גם את היכולת למצוא משהו לשמוח ממנו".
אביה של יצפאן נפטר כשהיה בן 57. "הוא היה איש מצחיק ממש", היא מספרת. "הוא ביקש שנקבור אותו עם הפנים לאדמה, כדי שמי שיגיע להלוויה ינשק לו את התחת".
"אבא שלי לימד שבאותן עיניים בוכים ובאותן עיניים צוחקים – כמו בשיר של יהודה עמיחי. זה כל כך מתאים לאיך שאנחנו חיים כאן. לצד הכאב הגדול ממה שקורה, יש לנו גם את היכולת למצוא משהו לשמוח ממנו"
אמה, מספרת יצפאן, חיה כיום עם אחיו של בן זוגה, שגם אשתו נפטרה בגיל צעיר.
אל עולם הטיפול הגיעה יצפאן מתחום החינוך המיוחד, אליו נכנסה כבר בגיל 20 ועבדה בו במשך כ־20 שנה. היא עבדה עם ילדים ומתבגרים עם הפרעות נפשיות ואוטיזם, ובמקביל השלימה תואר שני בטיפול באמנויות עם התמחות בדרמה. בהמשך הפכה למטפלת קוגניטיבית־התנהגותית מוסמכת, המשלבת כלים יצירתיים. בין תחומי ההתמחות שלה: הפרעות קשב, קשיים חברתיים על רקע לקות תקשורת חברתית או אוטיזם, וכן חרדות כלליות – ובעיקר חרדה חברתית.
מלבד זאת, יצפאן שותפה להקמת העמותה הישראלית להפרעות קשב "קווים ומחשבות" ומתנדבת במסגרתה. היא מטפלת בקליניקה הפרטית שלה ומרצה ברחבי הארץ. יש לה גם פודקאסט בנושא עם אורלי צדוק, פסיכולוגית תעשייתית המתמודדת גם היא עם הפרעת קשב. והאמת? נדמה שאי אפשר לעשות כל כך הרבה דברים במקביל בלי קצת הפרעת קשב.
משבר גיל 50?
"ממש לא", היא צוחקת. "לפעמים עולה בי המחשבה שיש לי יותר עבר מאשר עתיד, אבל זה דווקא מחדד לי את הרצון להתרכז במה שיש לי – במשפחה, בחברים ובדברים הפשוטים שממלאים אותי, כמו טבע, ים ואמנות. הבריאות היא לא מובנת מאליה. הכול זמני, אז אם כבר זמני – שיהיה מדויק לי".