את עושה אותי: גיל ריבה חוגג 40 בהפקת אופנה מיוחדת
סיפורים קטנים, השראות גדולות. לכבוד יום הולדת 40 גיל ריבה מציג את קולקציית הנשים העוצמתיות שעיצבו את חייו
פתח דבר
לכל איש יש נאום זכייה גנוז שהוא משכתב שנים, זה שהוא יקרא בהתרגשות מעל הבמה כשיודיעו לו שהוא זכה. הלב שלו ידפוק על 900, וקהל המונים, שכולל את כל הפרצופים של אלו שאי פעם אמרו לו "לא" (או "כן"), יריע לו כשהוא יודה שם לכל מי שהביא אותו עד הלום.
כמי שמגדל חוסר ביטחון תהומי לצד חלום "רגיל" לזכות בפרס בכל קטגוריה אפשרית, יש לי נאום זכייה מוכן ומתאים לכל עת. גם אני מתכוון לעמוד שם יום אחד על הבמה הדמיונית ולומר לכל עבר "מודה, מודה, מודה".
מגיל 5 אני מתורגל להעניק לעצמי תשואות, דברי הלל, פרסים ומלגות. אני לא סומך על המזל ובטח לא על הזולת שיעשו זאת בשבילי. אז רגע לפני שאני פותח את שנת ה־40 לחיי, מיניתי ועדה שאני עומד בראשה שמעניקה לי פרס מפעל חיים. על מה? למשל, על זה שהגעתי עד הלום וסיימתי שליש חיים בלי לגרום נזק רב לאנושות. זה יפה מצדי. עם תחושת השליחות הזו הגעתי גם למערכת "את". לעורכות הבכירות סיפרתי בשיא הרצינות שאני מעניק לעצמי מתנה שהיא הפקת אופנה חגיגית כהומאז' לקולאז' הנשים שעיצבו את חיי, ושזה חייב להתפרסם. הן אמרו לי: "גיליון החג מחכה לך".
זה לא סוד שכמה מחבריי הטובים ביותר הם בנים, אבל הרוב בנות. זה תמיד היה ככה. כל סביבה נשית עדיפה בעיניי על פני סביבה גברית. שנים של ראיונות אישיים לימדוני שבהשוואה לגבר המצוי – שהוא יצור פשוט להבנה ולתפעול – נשים הן באמת פטנט הבריאה. עם סגולה. האישה היא יצור משוכלל, מורכב ומעניין להפליא, וגם יוצרת חיים, מעצבת אותם ומכילה אותם כמעט לבדה.
תמיד הרגשתי שכוח נשי מניע אותי. זו בערה, השראה, מוטיבציה ועוד כל מיני מילים בנקבה יחידה שגורמות לי כבר שנים רבות לחקור את הסוגיה – מדוע דווקא הן.
מרילין שאני
אחרי חצי שנה של פגישות מהפנטות אצל הדוקטור שחקר את נפשי, כבר לא היה ספק. ברוב הגלגולים הקודמים הייתי אישה. בגלגול הקודם, למשל, הייתי אחת הכפילות היותר עסוקות של מרילין מונרו האמיתית. עבדתי בזה. קראו לי מרתה ג׳יימס אבל על הבמה הייתי מרילין. המופע שלי היה שלאגר בכל בתי האחווה של מכללות קונטיקט. והוא רץ שנים. לעומת מונרו הראשונה נהניתי מכל רגע. חיי היו מלאי זוהר ואחרי שנפטרתי בשיבה טובה, רוח שטותי נאספה לחיק האל. לגלגול נוסף חזרתי בשנת 1976. הפעם בתור גיל ריבה. האמיתי. זה אולי מסביר את תפיסת עולמי הבלונדינית הקדומה שעל פיה "בלונדיניות נהנות יותר והן גם יכולות לעשות הכל, טוב יותר מגברים, כשהן רוצות". עובדה.
הבלונדינית האולטימטיבית, כמו כל אחת מאלה, שמרימה אותי (בעמוד הקודם), היא ההפך מקלת דעת, כלי קיבול גברי. הבלונדינית האמיתית קובעת סדר יום. היא חדה, חזקה, אינסטרומנטלית ויודעת היטב שהחיים קצרים מדי מכדי לקחת משהו ללב.
דיווׁת הניכר
סבתא בתיה ריבה (אימא של אבא) וסבתא חיה סודברג בן־יעקב (אימא של אימא). שתי פליטות יתומות שבאו מ"שם". בדיוק מאותו מקום כאוטי, אכזר, מטורף ובלתי נתפס של מלחמת העולם השנייה. אחת מאודסה, רוסיה. השנייה מליפנו, פולין. שתי נשים גדולות שברחו מהתופת ועלו ארצה כדי לברוא עצמן מחדש. בילדותי הן גרו באותה שכונה, בהרצליה של פעם. הן דיברו את אותה שפת יידיש נכחדת.
למרות הרקע הדומה והקרבה המשפחתית הן היו שונות זו מזו. שני הפכים. האחת גבוהה כעמוד חשמל, השנייה ננסית כפנס סיני. זו בלונדינית, זו שחורה. זו מוחצנת, זו שתוקה. זו לא רואה ממטר, זו מפחדת מהצל של עצמה. סבתא בתיה דוקרת ברכיה במחט האינסולין, סבתא חיה רוקמת במחט את מפיות התחרה.
זו מבאי ביתו של הצאר הרוסי, חושבת שהיא דיווה. זו בת למשפחה בת תשע נפשות, בטוחה שהיא לא. שתיהן יחד וכל אחת בנפרד מספרות את סיפור חיי ויותר מהכל מעצבות בעיניי את אישיותי. זו הגאה והשפלה. הבלונדינית והאפלה. השואה והתקומה. יהי זכרן ברוך.
אימא ת'
אימא שלי, האחת והיחידה. האישה המשפיעה ביותר על עיצוב אישיותי. פעם חשבתי שהיא אלוהים, היום אני בטוח. אני אוהב אותה, מעריץ אותה, ירא אותה וחרד לשלומה. בעיניי היא תמצית הישראליות האמיתית במיטבה. היא נולדה בארץ עם קום המדינה והייתה לצברית מלאת ערכים וציונות, כמו שרק הייתי חולם להיות.
עד גיל מאוד מאוחר לא ידעתי במה היא בדיוק עובדת, איפה היא נמצאת ובשביל מי, אבל היא רשמה אותי למספיק חוגים כדי שלא אשאל שאלות. בלילות, כשהיא הייתה חוזרת הביתה, היא הייתה בודקת לנו שיעורים, או מכינה אותם בעצמה, או מציירת, או מפסלת, או לומדת, או מארגנת את היום של מחר. אימא שלי בחיים לא ישנה.
לפעמים שמענו שאימא שלנו היא אישה מאוד בכירה באיזה ארגון חשאי. אולי מרגלת. לימים הבנתי שאימא ת' שירתה את המולדת בשב"כ (שירות הביטחון הכללי) בימים שהשתיקה הייתה יפה להם.
קצת אחרי רצח רבין היא עזבה. אז הרגשתי שמשהו התקלקל. לא נשארו יותר אנשים כמו האיש ההוא. התעצבתי בשביל המדינה, אבל נורא שמחתי בשבילנו שקיבלנו את אימא חזרה.
מאשת ברזל שהיא מכונת חקירה ופוליגרף אנושי היא הפכה בשנים שלאחר מכן לאמנית והשראה במשרה מלאה. היום, כשהיא מאפשרת לכל הכישרון, הצבעוניות והיצירה לזלוג ממנה, אני מבין כמה אנחנו דומים בצורך לבדוק גבולות. היא – יותר בתיאוריה, אני – יותר במעשי. היא בשביל עצמה, אני בשביל שימחאו לי כפיים.
אימא שלי תופסת עצמה כתלמידה נצחית שמוכנה לשתות ידע מכל מי שיכול ללמד אותה, למרות שכל מי שמכיר אותה יודע שהיא יותר מהכל מורה. מורה לחיים. אימא, תודה שלימדת אותי סקרנות, שקדנות, חקר, יצירה. אם לא את, לא הייתי יודע להתבונן, לחמול, להאמין, לרצות. והכי הרבה לשתוק.
האחיות לבית ריבה
לאיה ומיכל, אחיותיי האנונימיות מדי לטעמי, אני קשור בחבל טבור מאיקאה. יש לנו שפת סימנים סודית משלנו שכוללת אפילו סימני פיסוק. כשאנחנו מדברים בה, אנחנו עלולים להבהיל. שתיהן אומנם קטנות ממני בגיל, אך גדולות ממני בשיעור קומתן. הן חכמות ממני, חזקות ממני, ערכיות ממני, צנועות ממני וכל כך הרבה יותר מוצלחות ממני. בעוד שאני טיפחתי בהצלחה את תדמית הכבשה המפגרת של המשפחה, הן גילמו והפכו בכישרון רב לשריון הקוצים שלי. אחיותיי הן זוג כנפי הצבר שלי. ארוכות, רחבות והכי מאפשרות שהיו (ויהיו) לי במלחמת האזרחים הארוכה והעקובה מדם שאני מנהל עם כל העולם ואשתו. הן גם היחידות שיודעות להגיד לי מתי לסתום בלי לגרום לי להיפוך תגובה.
רונית
כל מחזאי צריך מנהל תיאטרון שיתחזק אותו, שימחא לו כפיים כשהביקורת קורעת אותו לגזרים. את רונית בחרתי אחרי מיונים קפדניים, מתוך צורך בהשגחה עליונה ותחתונה.
זה היה מזמן, כשחיפשתי מישהי אקדמאית, מושכת, סקסית ויפה והכי חשוב – עם תודעת שירות גבוהה. זה לא סוד שאני מוגבל ואני צריך שיעשו לי הכל. אני לא יודע להפעיל כלום, חוץ מאנשים. רונית כן. דיילת פירסט קלאס במיל', בוגרת משפטים ומדעי המדינה, מורה לאנגלית ועורכת.
במרכבת חיי, רונית היא אב הבית של הנשמה שלי. בתוקף סמכותה לדאוג ל"שארי, כסותי ועונתי". מהקפה של הבוקר והמחשבה של הצהריים עד הדעה של הערב. יש בינינו חלוקת תפקידים צודקת והגיונית. רונית יודעת לחשוב לכל הכיוונים ובכל התחומים לכן היא עושה הכל, ואני יודע לחייך. בלא מעט מובנים אנחנו השגריר ואשתו. היא השגריר. אני נגוּאה בסיוּני. מוגזמת.
אף אחד, כולל אני, לא מבין מה היא עושה איתי. החיים לצדי אינם קלים, בלשון המעטה. למרות שהיא מבוגרת ממני כמעט בעשור, היא נראית וגם מרגישה צעירה ממני. אלוהים היה במצב רוח מרומם רחום וחנון כששלח אותה אליי.
אם לדבר במונחים ארציים, רונית היא אישה קולאז', משהו בין יוקו אונו ללאה רבין. היא גם קטנה וגם גדולה. גם השראה וגם יוצרת. והיא כל הזמן בכל הצדדים שלי. כל הצדדים שלי הם האישה המושלמת שיוצרת את מסגרת חיי.
מייפל
הבת שלי. טעם החיים שלי. העוגן של חיי, התיקון שלי, מראת המוסר שלי, הסופר אגו שלי. מבט אחד שלה, ואני יודע איפה טעיתי ומה עליי לתקן. תמיד חלמתי על ילדת ברבי עם אפס שכל ודאגות, שכל היום תעשה איתי שופינג ואני אעשה לה תסרוקות כלה בשיער. בפועל, קיבלתי ילדה עם שיער סרבני ואישיות חסכנית מדי. היא מסתובבת בתחושה איומה שאם לא היא, איש לא יציל את העולם. יש לה עקרונות, דעה עצמאית וחולשה לקיימוּת, בעלי חיים נטושים והומלסים. שזה מקסים, אבל בואו, זה הכי לא ברבי.
אני שרוף עליה כי היא עושה לי בית ספר.
היא שילוב בלתי אפשרי של שירלי טמפל ואילנה דיין (על הליום). ילדה מתוקה בלי להתחנף, מוסרית ודעתנית בלי להתנמק. והקול כאמור גבוה מדי. עדיף לתת לה מה שהיא רוצה. עכשיו. כשהיא תהיה גדולה היא רוצה להיות בייביסיטר, אבל אני בונה על זה שהיא תייצג אותנו בברודווי. או על ספת הפסיכולוג. אין אצלנו אמצע.
את ואתן
כל יוצר יודע שהדבר הכי חשוב ביצירתו אחרי הבערה, היא העורכת שלו. למרות שיש גם כמה גברים מוכשרים בעסק, נשים עורכות מוכשרות לעד יהיו טובות יותר מגברים עורכים מוכשרים. לנשים יש יכולות, כישורים וחושים יותר מפותחים. זה קשור לגישה, ליכולת ההכלה, לסבלנות לתהליך וליכולת לעשות כמה דברים במקביל. אישה עורכת היא בדיוק כמו מיילדת – מביאה חיים לעולם, וברגע הנכון משחררת. עכשיו תראו לי יצור שהיה מוכן שגבר יילד אותו. זובי.
כתיבה, קונספט ועיצוב אמנותי גיל ריבה | ניהול קריאייטיב טל קליינבורט | צילום זוהר שטרית | סטיילינג שליו לבן | פוטושופ יוליה טייץ | איפור גלית גוטמן ונעם פרוסט אסף באבו במוצרי קליניק | איפור גיל ריבה, שביט ויזל ורונית יודקביץ׳ נורית חן לסולו במוצרי קליניק | שיער דוריאן דהן מספרת מישל מרסייה רעננה, גיא טאקו | ע. איפור אור בראון | ע. הפקה עדי ביבר