גיבורי העל של המציאות

כשמטוס אֵייר-פְרָאנְס 139 נחטף בידי מחבלים לאֶנְטֶבֶּה שבאוּגַנְדָּה, ג'קי ירחי היה נער צעיר שחי בפָּרִיז, צָרְפַת. בדאגה גדולה עָקַב עם כולם אחרי העדכונים בחדשות. הוא חָרַדלגורלם של בְּנֵי העֲרוּבָּה, ואף נִזְכַּר בסיפורי השואה כששמע שהמחבלים הפרידו את היהודים משאר הנוסעים.

הוא זָעַם על מדינות אירופה שישבו בחיבוק ידיים, וקיווה מאוד, כמו רבים אחרים, שמדינת ישראל תעשה מַעֲשֶׂה. והיא אכן עשתה: במבצע נועז ומוצלח – שנודע בדרך כלל כמבצע יונתן – הוטסו לאוגנדה חיילים מיחידות מובחרות של צה"ל, ובתִמְרוֹן מתוחכם חילצו את בני הערובה. במבצע נהרגו יוני נתניהו, אחד המפקדים בשטח, וארבעה בני ערובה. היתר שָׁבוּ בשלום לזרועות קְרוֹבֵיהֶם המאושרים בישראל.

ג'קי, מביתו שבפריז, לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. זה היה רק עניין של זמן עד שהוא יְסַפֵּר את האגדה בדרך האהובה עליו: ספר קומיקס.

מאייר בלי הפסקה

מיום שהוא זוכר את עצמו, ג'קי לא מסוגל לָשֶׁבֶת בשקט בלי לאייר. בכל מקום ובכל זמן הוא מְשַׁרְבֵּט שרבוטים, הוגה קָרִיקָטוּרוֹת וממציא דמויות. במַחְבָּרוֹת מילדותו, כך הוא מספר, תפסו האיורים את רוב המקום, ושיעורי הבית נאלצו להסתפק בשׁוּלֵי העמודים. במקומות שבהם לא היה יכול לצייר, למשל בבית הקולנוע, היה מְשַׂרְטֵט קווים דמיוניים באצבעו על ידית המושב. הוריו עודדו את הכישרון וסיפקו לו אֵינְסוֹף דפים וכלי ציור. "אבל לא רק כדי לעודד אותי", הוא אומר בחיוך, "כך הם מנעו ממני לצייר על שולחנות, על קירות, על כל דבר בעצם".

עוד לפני שסיים את בחינות הבגרות שלו כבר מָכַר קריקטורות לעיתונים והוציא עם חברו לספסל הלימודים את ספר הקומיקס הראשון שלו: "שאלנו את עצמנו למה יש כל כך הרבה גיבורי על, ואף אחד מהם לא יהודי, ולכן יצרנו את סוּפֶּר-מִצְוָוה, גיבור העל היהודי הראשון". ג'קי מספר שסופר-מצווה צוחק על הכול ועל כולם: "מרגע שהתחלנו ליצור אותו לא הפסקנו לצחוק, ולא הייתה לנו שום כוונה שייקחו אותנו ברצינות". ובכל זאת, ג'קי וחברו מסרו את הקומיקס להוצאה לאור, ולהפתעתם הרַבָּה הוא פורסם, ואף זכה להצלחה ונמכר בכ-10,000 עותקים.

בגיל 25 עלה ג'קי עם אשתו מצרפת לישראל והשתקע כאן. תמיד היה לו ולמשפחתו קֶשֶׁר לישראל, וכולם עקבו בִּדְבֵקוּת אחרי מה שנעשה כאן. את העלייה הוא מתאר כחוויה מדהימה. בייחוד הוא זוכר כמה שָׂמַח כשראה שוטר יהודי בפעם הראשונה, ואיך רץ מיד לחבק אותו. "בצרפת השוטרים היו סֵמֶל לנוקשות כלפי יהודים", הוא נזכר, "וכאן אפילו השוטרים יהודים!".

גם בישראל הוא לא הפסיק לעשות את מה שהוא הכי אוהב, ועד היום אייר יותר מ-300 ספרים ומאות מְדוֹרִים בעיתונים ובכתבי עת לילדים ולמבוגרים בישראל ובצרפת. באחרונה הוא הוציא ספר קומיקס מִשֶּׁלּוֹ שמתאר לפְרָטֵי פְּרָטִים את המבצע הצבאי שהרעיש אותו כל כך כשהיה נער – כדור הרעם.

מבצע נועז בצבע עז

לג'קי חשוב להזכיר שקומיקס הוא לא אֶמְצָעִי רק לצחוק ולבידור. אמנם יש סיפורי קומיקס מצחיקים, כמו סופר-מצווה, אבל קומיקס הוא דרך לספר סיפור, כל סיפור, דמיוני או אמיתי, עַכְשָׁוִוי או היסטורי, וגם סיפורים דרמטיים, עצובים, רציניים או פשוט מרגשים מאוד. ואכן, הספר הוא מציאותי לגמרי ונולד לאחר שנתיים של מחקר, ראיונות, קריאת ספרים ונְבִירָה באַרְכִיּוֹנִים.

בספר מתאר ג'קי באיורים מְפוֹרָטִים וצבעוניים את הִשְׁתַּלְשְׁלוּת האירועים במבצע כדור הרעם – שמו הצבאי של המבצע, שנודע בעיקר כמבצע יונתן או מבצע אנטבה.

התיאורים שבספר עוברים הָלוֹךְ וָשׁוֹב בין שלוש זירות של התרחשות: הזירה הראשונה היא זו של בני הערובה והמחבלים במטוס ובבית הנתיבות באנטבה. כאן מביא ג'קי תיאור מלא ועשיר של הַנְּפָשׁוֹת הפועלות, של רגשותיהן ושל היחסים ביניהן. למשל, מקום נכבד תופסת דמותו של פסקו כהן, ניצול שואה אמיץ שהיה במטוס, התחבב על כולם ועשה מֵעַל וּמֵעֵבֶר כדי להרגיע את הרוחות ולְשַׁמֵּשׁ איש קשר בין בני הערובה למחבלים. בדרך מורכבת ורגישה מתואר גם אחד המחבלים, שהיה חסר ביטחון ומהוסס יותר מחבריו. מחבל זה גם היה גרמני, אבל התנגד בתוקף לטענות של בני הערובה שהִשְׁווּ את מעשיו לאלה של הנאצים.

הזירה השנייה המתוארת בספר היא זו של אנשי הפּוֹלִיטִיקָה בישראל, שניסו להביא לשחרור בני הערובה בדרכי שלום ובמשא ומתן. הזירה השלישית היא זו של אנשי הצבא הבכירים שתִּכְנְנוּ את מבצע החילוץ ושל חיילי היחידות המובחרות שהתאמנו עליו ולבסוף גם הוציאו אותו לַפּוֹעַל. בין אנשי הפוליטיקה לאנשי הצבא התנהלו דיונים רבים ודחופים, ובקומיקס מתוארים בחִיּוּת ובמתח רב הלבטים והחששות שליוו את קַבָּלַת ההחלטה לצאת למבצע המסוכן בארץ זרה ורחוקה.

להחיות מֵחָדָשׁ את החוויה

דווקא משום שהספר מתאר סיפור שקרה במציאות, הוא דרש מג'קי להיצמד לפרטים האמיתיים בדיוק רב. הוא מספר שאחד הדברים שהיו הכי מורכבים היה להשיג תמונות של בית הנתיבות באנטבה מִבִּפְנִים כדי שיוכל לאייר אותו בדיוק כמו שהיה, של תא הטייס במטוס מסוג הֶרְקוּלֶס. הוא גם התקשה לְבָרֵר מה היו סוגי הנשק שבהם השתמשו במבצע, סוג הנגמ"ש שהשתתף, ואפילו מה היו צִבְעֵי ההַסְוָואָה של מטוסי הקְרָב האוגנדיים שחנו סמוך לבית הנתיבות.

מלבד הקושי הטֶכְנִי, ג'קי חָוָוה גם קושי רגשי במהלך איור הספר. למשל, היה לו קשה מאוד לצייר את השלב שבו המחבלים הפרידו בין בני הערובה היהודים והלא יהודים – הדמיון לשואה היה גדול מדי, והוא הרגיש שהוא חייב לאייר את האירוע ולגשת לנושא ברגישות רבה. "כדי להעביר את העוצמה של הסיפור, אתה חייב להרגיש אותו בתוכך", הוא מתאר את החוויה, "כך אתה הופך לחֵלֶק מהסיפור, ממש אחד מבני הערובה. וכשאתה צריך לצייר אותם נופלים זה כמו להחיות את החוויה, ואתה מרגיש כאילו זה קורה שוב תחת ידיך. זו תחושה קשה מאוד". אבל בצד הקושי יש גם סיפוק: "אם בזכות זה שאני חי את הסיפור אצליח לגרום לאחרים להתרגש ממנו כמו שהוא ריגש אותי, אני יודע שהצלחתי".

כששואלים את ג'קי למה הוא בחר לספר דווקא את הסיפור של מבצע כדור הרעם, הוא מונה כמה סיבות. ראשית, הוא מאמין שכדי לִבְנוֹת את העתיד צריך ללמוד את העבר, וידע שהקומיקס הוא הדרך שלו להעביר את פיסת ההיסטוריה הזו לדור צעיר ממנו.

אבל יותר מזה, הוא פשוט אוהב סיפורים היסטוריים טובים ומרגשים ולכן רצה מאוד לספר בדרכו הייחודית את אחת ההִתְרַחֲשׁוּיּוֹת שהסעירו אותו בילדותו: "בראש ובראשונה רציתי לספר סיפור מרגש ומרתק על גבורתם של בחורים אמיצים שיוצאים להציל בני ערובה בארץ רחוקה".