גבר בין נשים

גבר המטפל בילדים הוא תמיד סיבה להרמת גבה. בדור האינטרנט העכשווי מדובר במצב לכאורה טבעי, שכן אבות מעורבים יותר ויותר בגידול ילדיהם, אך רק "לכאורה". אנחנו אמנם חברה נאורה, ליברלית ושוויונית, ובכל זאת לא תמצא בשירותי הגברים של אף קניון פינת החתלה. בשדה התעופה של בנגקוק למשל, יש פינה כזו בשירותי הגברים של שדה התעופה. אבל אל תצפו לקידמה כזו במדינת ישראל.

אצלנו, גבר הנושא תינוק מעורר בקרב נשים את אותו הרגש המתעורר בגברים עצמם למראה אישה שנתקעה עם רכבה בצד הדרך. כמובן שהתופעה אינה ייחודית לאב לתאומים, אך גבר המלווה בשני פעוטות נתפס כאדם הנמצא במצב מצוקה קיצוני ודחוף ביותר. כנראה שיש לסייע לו בבהילות וכל האמצעים כשרים, החל מעצות, עבור בסיוע אגרסיבי וכלה בנטילת משמורת מלאה בידי עוברות אורח רחמניות.

מקרה אחד כזה, למרות שהתרחש לפני כשלוש שנים, עדיין צרוב בזיכרוני. היה זה ביקור תמים במרכז קניות, ביום שבו נתקפו תאומיי בידי חיידק ה"רוטה" הידוע לשמצה, זה הגורם לבני אנוש לשלשל ולהקיא את נשמתם במשך כ- 24 שעות. כדי שלא ידביקו את עמיתיהם לגן הילדים, החלטתי להסתובב איתם מעט בקניון. איתרע מזלי והחליטו השניים לשלשל בו זמנית ברגע שבו חלפנו על פני שומר הסף האוחז במגנומטר.

כאמור, אין בשירותי הגברים פינת החתלה, ולכן נאלצתי להחליף את החיתולים על אחד הספסלים, בזמן שעדת סקרנים התקהלה סביבי ובפי כל אחד ואחת מהם שלל עצות וטיפים, שאפילו אחיתופל לא היה חותם עליהם.

חיתול בניחוח שאנל

"נראה לי ששמת את החיתול הפוך", מעיר לי בחור כבן 30, תג של חברת היי טק גדולה משתלשל מצווארו כקולר.

"יש לך ילדים?", אני שואל.

"נראה לך?", הוא משיב בזלזול, "אין מצב שאני אפילו מתחתן".

"אז למה אתה חושב שזה הפוך?"

"כי מבחינה טכנית, זה לא הגיוני ככה. המדבקות צריכות לבוא מקדימה לאחור ולא כמו ששמת".

"אני מתחיל להבין למה למעבדים שלכם יש בעיות התחממות". אני מנסה לגרש את המפגע ההנדסי לשווא.

"איכס", מעווה חיילת את פניה בגועל, כשהטיטול נחשף בפניה בכל הדרו בטרם נאטם.

"את חושבת שבחיתול שלך זה היה ורוד בניחוח שאנל?", מזדרזת גברת בתסרוקת סטייל מיס סלוקומב לסייע לי.

עוד ועוד אנשים מתקבצים ואני מתחיל להזיע. ניסיוני להחזיק בימיני את העולל המפרפר בעוד שמאלי מנסה לתלוש מגבון לח מאריזתו הירקרקה נכשל פעם אחר פעם. תקוותי כי רק פיסת "בד לא ארוג" ריחנית אחת תיתלש, נכזבת. שרשרת מטפחות הראויות לקשט כל סוכת מהדרין נשלפת מתוך אריזת הניילון.

אחד ממאבטחי הקניון נשלח לחקור את סיבת ההתקהלות. "טוב חברים, מה קורה פה?"

"האיש הזה לא יודע להחליף חיתול", מלשינה החיילת.

"הוא דווקא כן יודע!", מזדרזת שוב סלוקומב לפרוש עלי את חסותה, "הוא אפילו עושה את זה די מהר".

בסופו של דבר המאבטח והריחות מצליחים לפזר את הקהל הנרגש מבלי להזמין עובדת סוציאלית. אך האם מי מעוברי האורח מעז היה להעיר או להציע עזרה לאישה? מסופקני.

כדורגל או "בייבי איינשטיין"?

בחנויות המיועדות למוצרים לפעוטות, אדם הנושא את צמד הכרומוזומים X ו- Y, דהיינו זכר, יתקבל באותה "טבעיות" שבה היה מתקבל פיל לבקן המבקר בחנות חרסינה. בסניף של אחת הרשתות הגדולות ניסיתי לקושש מדי פעם מוצרים כאלה או אחרים, אך לא היתה בנמצא ולו מוכרת אחת שהבחינה בכניסתי אל החנות. בעצם, עולה בזיכרוני פעם אחת שבה קיבלתי התייחסות מיידית. "בוא, תרים לי את הארגזים האלו למחסן", זרקה לי צעירה שתג סגנית מנהלת הסניף הוצמד ברוב הדר אל חולצתה.

בגני המשחקים, איני מצליח להשתלב בשיח האמהות וחש די בודד. כל ניסיונותיי בביצוע אינטגרציה עלו בתוהו. פעם אפילו השקעתי והכנתי שיעורי בית: במשך שבוע שלם צפיתי בערוץ האופנה, למדתי בעל פה מתוך קלטות של "סקס והעיר הגדולה" הכל אודות נעליים, תיקים ודרכים להמסת צלוליטיס באמצעות שיטה חדשה העושה שימוש בחנקן נוזלי. שיננתי את נושאי השיחה מתוך פורומים בעלי אוריינטציה נשית מובהקת, דוגמת "הורים פלוס" אך כאמור – לשווא. האמהות לא בלעו את הפתיון ומיד הבחינו בזיוף.

אם להודות באמת, ייתכן וכקולקטיב אנו הגברים ראויים ליחס שכזה. בביקוריי בגני המשחקים ובג'ימבורי אני מבחין לא אחת בזכרים המביישים את הפירמה. לרוב אני נמצא בין מתקני השעשועים כנציג בודד של בני מיני עד השעה 19:00 לערך, או אז נפרץ הסכר וגברים מכל הסוגים אצים בהולים לרבע שעה של "זמן איכות" עם הילד. אפילו אז, שקועים רובם בקריאת המוסף הכלכלי, או במקרה הטוב בתיעוד הילד מכל זווית אפשרית באמצעות איזה גאדג'ט חדש.

תצפית אנתרופלוגית עשויה להוביל למסקנה טריוויאלית למדי: על אף העלייה במגמת המעורבות הגברית בענייני טיטולים ומטרנה, אולי זה באמת עניין ביולוגי הטבוע בנו באופן טבעי – להתעקש ולצפות דווקא בכדורגל ולא ב"בייבי איינשטיין", להעדיף טיולים עם החבר'ה ברכבי שטח ולא בטיולונים מקרטעים, להתעניין פחות בילד וקצת יותר באייפון החדש שבו אנו מצלמים אותו. כנראה שככה זה בטבע. אנחנו לא אשמים, קוראים לזה ביולוגיה.

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה