בתים לפי אוהד מטלון

אוהד מטלון, יליד 1972, צלם, בוגר המחלקה לצילום ולימודי תואר שני בצילום ובאמנות בבצלאל, מרצה לצילום בבצלאל ובמנשר. זוכה פרס אמן צעיר מטעם משרד החינוך והתרבות לשנת 2006.

מטלון הציג שתי תערוכות יחיד בגלריה דביר בתל אביב ובמוזיאון חיפה לאמנות והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל. בין היתר הציג במוזיאונים לאמנות בהרצליה, בבת-ים ובפתח תקווה, בביתן הלנה רובינשטיין, בבית האמנים בירושלים ובגלריות המדרשה, מנשר וקו 16 בתל אביב. בחו"ל השתתף עם מגזין פיקניק בביאנלה הבינלאומית בבייג'ינג ובתערוכות קבוצתיות בהמבורג, לונדון, רומא, טייפה וניו יורק. בקיץ 2009 ישתתף בביאנלה לאמנות בהרצליה.

מייפה את המציאות

רבות מסדרות הצילומים של אוהד מטלון מתייחסות למציאות הישראלית המקומית. חלק מן הצילומים מבוימים ואו עוברים עיבודי מחשב – אך נקודת ההתייחסות המרכזית של עבודתו היא צילום דוקומנטרי המתעד את הסביבה. הוא מתייחס לנוף הגיאוגרפי, החברתי והפוליטי של ישראל, מנסה להגדיר באמצעותו את מרחב הקיום הישראלי ולספר את סיפורו של המקום באמצעות ייצוג סממניו הגיאוגרפיים והארכיטקטוניים. עיסוקו בבתים מתמקד בעיקרו בפן החברתי והפוליטי ומבטא את השאיפה להבין ולהגדיר את המקום שבו הוא חי.

בסדרת הצילומים The Zone ("התחום") למשל, שנוצרה בעשור האחרון, מנסה מטלון להגדיר את מרחב הקיום הישראלי באמצעות בחינת גבולותיו. בסיורים לאורכה ולרוחבה של הארץ הרחיק אל קצות החברה הישראלית וצילם שיכונים, בתים ובניינים באזורי ספר ופריפריה. מטלון מעיד כי הפער בין המרכז לפריפריה והצורך המתמיד של הפריפריה בקבלת אישור מן המרכז, מעסיקים אותו מאוד, אולי בהיותם שיקוף של התהליך שעבר בעצמו, כמי שגדל בדרום הארץ ועבר אל העיר הגדולה כדי ללמוד ולעסוק באמנות.

צילומיו מנסים לייפות את המציאות ולהציג אותה באור נעים יותר, תוך שהם חושפים את הפנטזיות המלוות את בניית הארץ. "אני תמיד מרגיש שבמקומות האלה האנשים חיים קיום זמני, בינתיים, כביכול עד שיממשו את הפנטזיה ויתקרבו אל המרכז", אומר מטלון, "ומשהו בצילום שלי מבקש (באירוניה) לעשות זאת עבורם".

הוא מצלם בניין שיכון עלוב ביבנה, כאשר עצי הבננה הנטועים בחזיתו מנסים להעניק לו נופך אקזוטי לכאורה; שורה של בתים קטנים ורודים באזור הבקעה, שהמתיקות שהם משדרים על גגותיהם הכביכול שוויצריים, עומדת בניגוד גמור לחום המצמית של אזור הבקעה ולמטעניו ההיסטוריים והפוליטיים של האזור; שורה של בתים אדומים משופעי גגות באופקים – עיירת פיתוח קשת יום – חושפת את השאיפה מכמירת הלב למקום אחר, את הפנטזיה על חיים בכפר אירופי קטן. אפילו עצי המחט היבשים לצד הבניינים, עשויים להידמות לעצי אשוח אירופיים; בית באזור קריית גת, נדמה כעומד על שפת אגם ומצטיין בגזיבו מפואר, מעין מרפסת עגולה המשתקפת במים. אלא ש"האגם" אינו אלא שלולית מי גשם, והארכיטקטורה היא מפגן של פאר אירופי הנראה תלוש על רקע ההקשר המקומי.

בשכונה ד' בבאר שבע, אחד האזורים המוזנחים והעניים של העיר, צילם משפחה שיצאה לפיקניק בחזית בניין השיכון שבו היא מתגוררת. שלושת ילדי המשפחה דחוקים בגיגית מים קטנה וכתומה, ההורים מישירים מבט למצלמה מעל שולחן וכוסות שתייה, איש אינו מחייך. אולי מתייחסים בכובד ראש למאמץ לייצר אי של הנאה וחן בלב המציאות הקשה.



צילומים בעלי אמירה פוליטית מרומזת

גם בסדרת הצילומים Scale Scapes, התמקד מטלון בצילומי נוף מקומי, תוך ניסוח אמירה פוליטית מרומזת. הפעם בחר במקומות שבהם השתנות הנוף מהירה יחסית, כמו אתרי בנייה למשל, מתוך ניסיון לתפוס את הנוף ברגע המכריע שלו: רגע ההשתנות, הרגע שבו הנוף מתהווה בעקבות הבתים והמבנים שצצים בו. "זהו רגע שבהכרח נושא עמו משמעות פוליטית", אומר מטלון. המהירות שבה משתנה הנוף בארץ, הקלות שבה מבנים ובתים נשתלים בנוף, אך גם נעקרים ממנו, הן תולדה של המציאות הפוליטית בארץ המכתיבה בנייה ארעית שאינה מכה שורשים ואינה נאחזת בקרקע.

באמצעות שליטה בפוקוס המצלמה ובזוויות הצילום, הוא גורם לאתרי הבנייה וליישובים שהוא מצלם להיראות כדגמים מוקטנים, כסוג של משחק ילדים בלתי מזיק. אירוניה דקה, כמעט בלתי מורגשת, מרפרפת על פני הצילומים, נוגעת לא נוגעת. הוא מצלם אתר בנייה שנמצא על שטחו של כפר ערבי שפונה מדייריו, צריף מגורי פועלים סינים בלבו של אתר בנייה אחר, אתרי בנייה סביב כביש חוצה שומרון שבהם נעקרו מטעי זיתים כדי לאפשר את הבנייה ומגדל פיגומים בעת בניית מחלף בכביש.

הוא מצלם את הכפר אום אל פאחם מנקודת מבט גבוהה, שממנה הוא נראה כסוג של דגם מוקטן, מיניאטורה המנטרלת באופן ציני את המתחים הפוליטיים המאפיינים את המקום. תחושת האיום שלעתים נקשרת במקום, נדמית מגוחכת נוכח המסגד הזעיר והבתים הקטנים והמתוקים. בצילום של ההתנחלות נווה צוק, שורה של צריפים רבועים אדומי גגות נראית כמו קוביות ממשחק לגו, מבנים שהונחו על הקרקע לרגע ויכולים להילקח בעוד רגע, בנייה טרומית שהיא תוצר של מצב פוליטי ומדגימה את ארעיות מושג הבית בישראל.



סיפורי בתים

ב-2008 עבר מטלון לצלם את נופיו הפנימיים של הבית, בסדרת צילומים שעשה בבית מגורים ריק וסגור בלב תל אביב. בניין הבאוהאוס בן ארבע הקומות היה שייך בעבר למשפחה גרוזינית, ובעקבות מות אבי המשפחה ננעל על על כל רהיטיו וחפציו. כשבע שנים עמד הבית נעול וריק מאנשים, ושבועות מספר לפני ביקורו של מטלון במקום נפרצו הסורגים ואפשרו הסתננות של חסרי בית למקום.

מטלון ניצל את הפרצה כדי לבקר במקום ולצלם. צילומיו מגלים כאוס ועזובה, אך גם מקום שהזמן קפא בו מלכת, תוצאה של הריהוט הכבד, ציורי הפורטרטים של בעלי הבית על הקירות והתאורה העמומה, אך גם של משחקי פוקוס במצלמה היוצרים שינויים זעירים בקנה המידה וגורמים לחלק מן החפצים להיראות מוקטנים ולבית כולו להידמות לבית בובות. לעתים נדמה הבית לסוג של ציור שמן יותר מאשר צילום, כאשר הגבולות בין המציאות לבין הפנטזיה מתערערים.

תחושת האמביוולנטיות המאפיינת את צילומיו הקודמים של מטלון, השילוב בין פנטזיה למציאות, חוזרים גם כאן, אלא שהאירוניה מתחלפת בתחושה סוריאליסטית ונוסטלגית, תוצאה של השילוב בין החום של בית לעצב על נטישתו ועל ההרס שנזרע בו. שוב מתגלה הבית במרחב הישראלי בארעיותו ובזמניותו, הפעם לא בשל סגנון הבנייה הארעי שהונצח בצילומי הפריפריות וההתנחלויות. גם כאשר מדובר בבית שגידל דורות של דיירים ושנראה כי שורשיו נטועים עמוק בקרקע, הוא נותר נטוש ופרוץ.

 

מתוך: מגזין נישה

לעשיית מנוי, לקבלת מגזין מתנה