ברזיל: הקרנבל בסלבדור

"…וביום השמיני ברא אלוהים את המקצב. וירחק בצעדי מחול כי השלים אלוהים את הבריאה – וישמע אלוהים כי טוב. והאדם נברא שחור, והאישה ממנו נוצרה, שחורה כמותו. והמקצב נברא שחור כאדם וכחווה – וישמע אלוהים כי טוב. ואלוהים אהב את המקצב והאדם אהב את המקצב, כי בצלם אלוהים נברא, והאדם לקח את מקצבו ואת הלמות לבו לכל מקום שהלך, ובכל מקום צימח המקצב שורשים משלו וינק מאוויר המקום וממימיו, ובכל מקום הוליד המקצב צאצאים שדמו לו אך היו גם שונים, ובכל מקום שירת המקצב את בני האדם בעת יגון ובעת שמחה, והיו האדם והמקצב לגוף אחד – וישמע אלוהים כי טוב".

לו היה מעשה הבריאה נכתב בידי האפריקאים, אין ספק שכך היו מתארים בו את בריאת הקצב. הקצב השחור הגיע לעולם החדש, לאמריקה, במאה ה-16 עם בואם העבדים הראשונים מאפריקה. הקצב השחור התמזג עם הצלילים וכלי הנגינה האירופיים הלבנים ויצר את המוזיקה האפרו-אמריקאית הנפלאה.

המיזוג הזה בין מסורות נוצריות לבין מורשת אפריקאית יצר גם את הקרנבל המדהים בברזיל. וכמו שבהכנת קוקטייל משכר ומתסיס, הכל תלוי באחוזי האלכוהול – כך גם בקרנבל – הכל תלוי באחוזי הדם השחור הנמסכים בו. ובקרנבל של סלבדור (Salvador), בירתה של מדינת באהיה (Bahia) בברזיל, גם אם הקרנבל הוא חג קתולי במקורו, אנחנו בלב לבה של אפריקה.

התופים האפריקאיים וכלי ההקשה השונים שהובאו מהיבשת השחורה הם התבלינים של המוזיקה הברזילאית בכלל, ושל המוזיקה של באהיה בפרט. כלים אלה שימשו בתחילה לפולחנים דתיים במסגרת הקנדומבלה (בפורטוגזית: Candomblé) – הכת שנוצרה בהכלאה מוזרה ומרתקת בין הכורח להיות קתולים – כורח שנכפה על העבדים השחורים על ידי הכנסייה הפורטוגלית ועל ידי אדוניהם – לבין אמונתם של העבדים בפנתיאון האלים האפריקאיים (האורישאס – Orixas). הכלים הללו משמשים בכל הקרנבלים המתקיימים בברזיל, אך האפריקאיות שבהם בולטת במיוחד בבאהיה.

אפריקאי, נוצרי ומוזיקאי

המדריך המהיר מתי: 13-7 בפברואר 2013 נושא הקרנבל ב-2013: הגיטרה של באהיה (בפורטוגזית: guitarra baiana, pau elétrico) לאתר הקרנבל

הקרנבל בסלבדור שונה לחלוטין מזה של ריו, שם הקרנבל הוא המופע הגדול בעולם, מסוגנן, מושקע ביותר ובנוי על מקצב הסמבה. כאן, בסלבדור, אין את אותן תלבושות מפוארות, אין את הכוריאוגרפיה המתוכננת למצעד, אבל יש שמחה עד אובדן חושים וקצב שעוטף אותך מכל הכיוונים ומשכר אותך עד עילפון.

האמונה הנוצרית ליד האמונה באלי הקנדומבלה מביאה לתופעות מוזרות ביותר. בתחילת חודש דצמבר מתקיים בבאהיה היריד התרבותי החשוב של ברזיל, בו נחשפים אמנים חדשים מכל תחומי התרבות לצד פרויקטים חדשים של האמנים הידועים. זוהי הזדמנות לראות את יופיה של העיר סלבדור ללא המולת קרנבלים ולהתענג על מוזיקה חדשה נהדרת ללא צפיפות מרובה.

בסיומו של היריד הזה מתקיימת מיסה בכנסיה השחורה A Igreja de Nossa Senhora do Rosário) dos Pretos – Our Lady of the Rosary of the Blacks) שבפלוריניו Pelourinho)) – הרובע העתיק של סלבדור. זוהי מיסה אפריקאית שכל קטע שבה מבוצע על ידי מוזיקאי זה או אחר מהגדולים והמפורסמים בברזיל. בסופה של המיסה מביא כל מוזיקאי שנמצא בכנסיה את התוצרת האחרונה שלו (דיסק חדש או תווים לשיר חדש) אל הכומר, והאחרון מברך את המוזיקאי ואת היבול תוך התזת מי קודש על המוצר. המוזיקאי חוזר שמח וטוב לב למקומו, כשהוא בטוח בהצלחת יצירתו, וגם אם לא – תמיד יוכל להאשים מלבד את כלי התקשורת ואת ההמונים גם את האלים.

לא בטוח שהאלים הם בדיוק אלה שאחראים על הפקת המוזיקה בסלבדור. רוב המוזיקה בקרנבל, שהיא בסגנון אשה (Axe Music) נחשבת בעיני רבים (לא אותם מיליונים שמקפצים לצליליה) כמוזיקה פשטנית ביותר וקלוקלת, כזו שהאלים, גם אם הם אפריקאים, לא פרשו עליה את חסותם, אבל לחוגגים ינעם.

יש רבים הרואים בקרנבל של סלבדור את המסיבה הגדולה ביותר בעולם, ויש שמעריכים את מספר המשתתפים בקרנבל הזה בארבעה מיליון; ספר השיאים של גינס דירג את הקרנבל בסלבדור כחגיגה ההמונית ביותר בעולם. אני מודה, יש משהו מפחיד בקרנבל הזה – הדוחק, העוצמה, האנרגיה השחורה (צריך לזכור שכ-80 אחוז מתושבי סלבדור הם ממוצא אפריקאי) וכמות האנשים האדירה הסובבת אותך. כניסה לאחד ממסלולי הקרנבל עם ההמון הסוער נחשבת לסיכון. אבל ממש כמו במערבולת בים, אל לך להתנגד למערבולת, אלא עליך להיסחף עם הזרם עד לאדמה בטוחה. רבים מהתיירים מוצאים מפלט בטריבונות המיועדות להם, ואם התמזל מזלם הם מוזמנים לתאים המכובדים של ראש העיריה, או של הזמרים המפורסמים והלוהטים.

אישה חוגגת בקרנבל בסלבדור

מצעד הטריו אלקטריקו

אין כמו סלבדור כדי להמחיש לתייר את הקשר בין אפריקה השחורה לאדם הלבן, הרי לא רחוק מכאן – בפורטו סגורו (Porto Seguro), נחת פדרו אלווארז קאבראל (Pedro Álvares Cabral) בשנת 1500 ו"גילה" את האדמה החדשה הזו ובה עצי הגחלת (שזכו לכינוי בגלל צבע גזעם האדום, והחוקרים הפורטוגזים קראו להם "פאו-ברזיל" – עצי ברזיל). לכאן גם הגיעו משלוחי העבדים השחורים ממערב אפריקה במשך מאות בשנים.

ואכן, מדינת באהיה נחשבת כ"ערש התרבות האפרו-ברזילאית; ואולי לכן, לגמרי לא במקרה, רוב המוזיקאים המפורסמים של ברזיל מגיעים מכאן – דוריוואל קאימי, קייטנו וולוזו, גל קוסטה, ז'ורז'י בן, מאריה בתאניה, דניאלה מרקורי, קרליניוס בראון, וכמובן גם שר התרבות לשעבר של ברזיל – ז'ילברטו ז'יל. כל אותם זמרים חוגגים בדרך כלל את הקרנבל בעירם, על גבי הבמות המתנייעות (משאיות ענק מקושטות) המכונות טריו אלטריקו (Trio Eletrico), ואם זה נשמע לכם כמו "שלישייה חשמלית" אינכם רחוקים מן האמת.

היתה זו שנת 1951 כשדודו Adolfo Antônio Nascimento – Dodô)) וחברו אוסמר (Osmar Álvares de Macêdo), שני מוזיקאים צעירים (שניסו שנה קודם לכן להרקיד את רחובות סלבדור ממכונית הפורד שלהם, מה שכונה אז duo eletrico) הזמינו חבר שלישי, אדריכל במקצועו ומוזיקאי חובב בשם Temistocles Aragao להצטרף אליהם לטנדר קרייזלר, להסתובב בעיר בזמן הקרנבל ולנגן מוזיקה מוגברת בעזרת הסוללה החשמלית של המכונית. לגיטרה החשמלית שפיתחו בעצמם הם קראו pau eletrico (גזע עץ חשמלי) ולגיטרה הזו מוקדש הקרנבל הקרוב.

משאית פיננסית

הצלחת השלישיה היתה אדירה ובמשך השנים רבים חיקו אותם, והטנדרים הפכו למשאיות ענק (שגובהן כגובה בניין של שלוש קומות) מרופדות ברמקולים רבי עוצמה. כמות המוזיקאים והמשתתפים היא אדירה אבל השם נותר צנוע – trio eletrico. לכל אמן המכבד את עצמו יש משאית כזו, והוא מופיע עם להקתו על גג המשאית ומלהיב את ההמונים הגודשים את הרחוב. אם אתה בן למעמד הביניים והפרוטה מצויה בכיסך, אתה יכול לקנות בגד קרנבלים צנוע המורכב מבד צבעוני, ואז אתה מוזמן ללכת אחרי המשאית של הזמר שאתה אוהד, לשאוג יחד עם האלפים את הלהיטים האחרונים, כשאתה מוגן מן ההמון הפשוט והשחור, המכונה Pipoka – שפירושו בפורטוגזית פופקורן (כי התקציב שלהם מספיק בקושי לפופקורן).

אתה מוגן באמצעות חבלים הנישאים בידיהם החסונות של לוחמי קפוארה שריריים. החבלים מקיפים את המשאית והאוהדים – והיום לכל להקה המכבדת את עצמה יש יותר ממשאית אחת; כך שבנוסף למשאית שנושאת את הלהקה, יש משאית לאוהדים מכובדים, משאית לשירותים ומשקאות וכן הלאה.

משאיות אלה נעות בששת ימי הקרנבל (הקרנבל בסלבדור מתחיל כבר ביום חמישי בבוקר כשמומו מלך הקרנבל מקבל מראש העירייה את המפתחות לשמחה ונמשך עד לאשמורת הבוקר של יום רביעי) בשלושה מסלולים עיקריים – מסלול אוסמר (Osmar) – שמתרכז בעיר העילית, מסלול דודו (Dodo) שנמשך לאורך שפת הים עד למגדלור של סלבדור, ומסלול שמרכזו בעיר העתיקה בפלורינים (Pelorinho).

באותם מסלולים צועדים גם גושי הענק של ה-Blocos Afoxe . בכל קבוצה כזו יש אלפי משתתפים והם צועדים לקול הלמות התופים של הקנדומבלה. אחד המראות היפים הוא לראות את אלפי משתתפי קבוצת האפושה הגדולה ביותר – ילדי גאנדי Filhos Ge Gandhy)) – צועדים בבגדיהם הלבנים, הזכים, המעוטרים בכחול – ולחפש בקבוצה את הכפיל של מהאטמה גאנדי, המנהיג ההודי הדגול, שאת עקרונות חייו חברי הקבוצה מעריצים. הקבוצה הזו יוצאת דופן במקצת בין קבוצות הבלוקוס-אפרו, שצועדות בקצב הסמבה-רגאיי לבושות בבגדים אפריקאיים, כשהמפורסמות שבהן הן Olodum, Ile Ayie ו-Ara Ketu.

ספר השיאים של גינס דירג את הקרנבל בסלבדור כחגיגה ההמונית ביותר בעולם

מרעיש, מסריח, נפלא

אם לא שירתתם בתותחנים זוהי ההזדמנות שלכם להתחרש. עוצמת הרמקולים של הטריו אלקטריקו מעבירה לתוך גופכם את הוויבראציות של הבס החשמלי, ואם משאית כזו עוברת על פניכם – עור התוף שלכם בסכנה רבה.

גם הריחות המתלווים לקרנבל (במיוחד לקראת סיומו) הם לא בדיוק ריחות בושם. איש לא מחלק ברחובות דיאודורנט – ואנשים שקופצים ורוקדים שישה ימים בטמפרטורה של מעל ל-30 מעלות ובלחות של כ-90 אחוז מזיעים, תאמינו לי. למרות שהעיריה מפזרת בתי שימוש כימיים ברחבי העיר, רבים מהחוגגים, שדמם מורכב מכ-50 אחוז אלכוהול, נוטים להשאיר נהרות של שתן על קירות הבתים וריח האמוניה משתלט על העיר. אבל אם אתה בראש של הקרנבל ואתה הלום קצב ומוזיקה – דבר לא מזיז לך, גם לא אותם מקומיים שמנסים כל הזמן לכייס אותך, למרות שאם אתה למוד ניסיון של אחרים – אינך נושא על גופך אלא מעות בודדות עבור שתיה ותו לא.

בדרך כלל מי שחוגג את הקרנבל הם בני המעמד הנמוך. האינטלקטואלים בורחים אל מחוץ למרכזי השמחה ומוצאים שלווה בחופים הלוהטים או בהרים הקרירים. עבור המעמד הנמוך אלה הם ימים של מהפכה, שחרור לחצים וניסיון לשכוח שהם חיים בזבל. אולי לכן מעולם לא היתה בברזיל הפיכה עממית – תנו לברזילאים קרנבל, קשאסה (Cachaça -רום ברזילאי עשוי מקני סוכר) וכדורגל – ואז נפתח שסתום הלחצים שלהם.

עד למהפכה הבאה

קרנבל של 1988. השמש עולה על הבוקר האחרון של החגיגה. כל הקהל שר שיר תודה לאלים או לישו, ובכך צריך להסתיים הקרנבל. אני לחוץ בתוך קהל של רבבות, שלחוץ בין ארבע משאיות טריו אלטריקו, שיוצרות מרובע של מוזיקה. מגג אחת המשאיות נשמע פתאום גיטריסט הלהקה כשהוא מתחיל לנגן את הבולרו של ראוול, לאט-לאט מצטרפים אליו מוזיקאים משאר המשאיות, וממש כמו ביצירה המקורית, המקצב של הבולרו סוחף אותך לעולם אחר.

אלפי האנשים נעים מצד לצד בקצב האטי והמשכר, הנוגד כל כך את המוזיקה שנשמעה בששת הימים האחרונים. אנשים מחבקים זה את זה ופורצים בבכי של קתרזיס. המהפכה הסתיימה. כולנו אחים וכולנו חוזרים לחיים האפורים, המדכאים, הקשים. עד למהפכה הבאה – עד לקרנבל הבא.

דובי לנץ – גלי צה"ל ופסטיבל הג׳אז בים האדום