ברוכים הבאים למדריד

כשתושבי מדריד יוצאים לבילוי לילי בארבע לפנות בוקר ומרעישים ברחובות, עומדות בפניכם שתי אפשרויות: להתנהג כמדרילֶניוֹ (=תושב מדריד) במדריד, או לתהות מתוך נדודי השינה על מהותה של עיר הבירה הספרדית.

כשלושים שנה אחרי מותם של פרנצ'סקו פרנקו והדמוקרטיזציה הספרדית, העיר משגשגת, אולי יותר מאשר אי פעם: בנייה מודרנית לצד מבנים בעלי אווירה ימי-ביניימית; מוזיאוני אמנות מן המובילים בעולם לצד מקדשי כדורגל (המושכים לא פחות קהל); בארים עם מוסיקת פלמנקו קלאסית לצד דיסקוטקים עכשוויים; מלחמות שוורים, אשר בתום הקרבות מספקים סטייקים למסעדות בין הטובות באירופה; ולאן שלא נסובב את הראש, בארים ל"טאפאס", שכבר מזמן עברו את רף החטיף הלאומי והפכו לגורמה של ממש.

ותרו על שינה

פקקי תנועה בארבע לפנות בוקר הם מאורע שגרתי למדי, בעוד שאדם אשר אינו מפהק ב-11 לפני הצהריים, אינו תושב העיר, כנראה. במדריד אין "מוקדם בבוקר" – יום נורמטיבי הוא יום שבו העיר מתעוררת אחרי בילוי לילי באטיות רבה, בשעות הבוקר המאוחרות.

סנדה, שנאלצה לקום בתשע בבוקר כדי להתלוות אלי לסיור בעיר, שייכת לזן הנדיר של דוברי האנגלית, תוצר לוואי של אלה שבחרו לנטוש את העיר למספר שנים לטובת לימודים בגולה. היא מפהקת בלא הפסק, תוך כדי חיוכים רחבים, ומתארת את המכנה המשותף לכל מי שגולה ממדריד לכמה שנים: "תשאל את מי שאתה רוצה, כולם מתגעגעים ללילות בלי שינה של מדריד, ובייחוד לימי הראשון התוססים: בבוקר הולכים לשוק הפשפשים, והחל מהצהריים מבלים בכיכרות באזור לטינה או סנטה אנה, עד חמש בבוקר".

מדריד היא, ללא ספק, כלבו של תרבויות, של אדריכלות, של מזון ושל בילויים, ולכן, מבין שתי האפשרויות לעיל, עדיפה הראשונה: היו מדרילֶניוֹס – צאו, תבלו ואל תבזבזו את החוויה הזאת בשינה.

מכפר נידח למטרופולין בינלאומי

מדריד שוכנת בלבו של חצי האי האיברי, למרגלות רכס הרי גוּאדָרָמה (Sierre de Guadarrama), והיא עיר הבירה השנייה בגובהה באירופה, כ-640 מטר מעל פני הים, אחרי אנדורה לה ואלה, בירת אנדורה (כאלף מטר מעל פני הים). שלושה מיליון תושביה מתמודדים בימות הקיץ עם טמפרטורות הנוסקות עד ל-47 מעלות, ובחורף המקפיא מתגעגעים ללילות הקיץ החמימים, אבל במשך כל השנה מתנחמים באוויר יבש למדי.

למדריד אין היסטוריה עתיקה במיוחד. עוד בתקופתה המוסלמית (עדות ממשית ראשונה היא מהמאה ה-11), לא היתה יותר מאשר כפר עלום. רק ב-1561, כאשר המלך פליפה השני העתיק אליה את מושב המלכות מטולדו, הפכה מדריד לעיר הבירה. זאת היתה תחילתו של תהליך הפיכתה מכפר נידח למטרופולין בינלאומי.

רוב המבנים המפוארים בעיר נבנו בין המאות 19-17, ובעיקר במאה ה-18, בתקופת שלטון הבורבונים, אז החלה מדריד להתפתח כפנינה אדריכלית. פיליפה החמישי בנה את ארמונו המלכותי המפואר, מוזיאון הפראדו (Prado) ואת שער אלקָלה (Puerta del Alcalá), שתרמו לאופי הניאו-קלאסי של העיר, ובעקבות השגשוג, הוסיפה גם האצולה הספרדית את ארמונותיה לנוף העירוני.

הצגות תיאטרון והוצאות להורג

העיר עברה תהליך התפתחות מואץ נוסף אחרי מלחמת העולם השנייה, ואחרי מותו של פרנקו ב-1975, הפכה גם לבירת הבילויים הספרדית, עם חיי לילה תוססים ורועשים. ועם זאת, עד היום אפשר לחוש את האווירה של מדריד הישנה בסמטאות המפותלות, בייחוד באזור שסביב פלאסה מָאיוֹר (Plaza Mayor).

כבר בתקופה שקדמה להקמתה של מדריד כעיר הבירה של ספרד, שימשה פלאסה מאיור שוק לסוחרים. מיקומה מחוץ לחומות המבצר הפך אותה, במונחים שלנו, לדיוטי-פרי אחד גדול, מכיוון שהסוחרים לא חויבו בתשלום מסים. את הכיכר, בצורתה הנוכחית, הקים המלך פיליפ השלישי ב-1617, בלב האזור ההבסבורגי, וגם היום היא מקום מרכזי בעיר.

הכיכר שימשה לצרכים מגוונים: בימים רגילים התקיים כאן השוק המרכזי, ובימים מיוחדים הצגות תיאטרון או הוצאות להורג בתקופת האינקוויזיציה. בין לבין נערכו בה מלחמות שוורים. המבנים מסביב לכיכר הם של אזרחים מן השורה, אבל כאשר נערכו בכיכר אירועים שונים הם נאלצו לפנות את מרפסות ביתם לטובת בני האצולה ולרדת לכיכר לצפות במופע יחד עם פשוטי העם.

סמטאות קטנות וכיכרות ציוריות

כנהוג בימי הביניים, היו הבתים בכיכר בנויים קורות עץ ואמצעי הבידוד היה קש, ובשל כך היו דליקים ביותר ומועדים לפורענות בשל הלפידים אשר האירו את הרחובות ובשל אש האח שדלקה בבתים. כך קרה שבשנים 1790-1631 פרצו שלוש שריפות ענק שכילו את בתי הכיכר, וזו שינתה את חזותה במשך השנים.

המראה הנוכחי הוא מן המאה ה-18. שימו לב: סגנון הבנייה של החזיתות הפונות אל הכיכר הוא אחיד, בעוד שעורף הבתים עדיין מעיד על סגנונות הבנייה השונים שרווחו בכיכר במאות הקודמות. האדריכל חוּאן דה וילָנוּאֶבה, שבנה את מוזיאון הפראדו, הוא שאחראי לשיקום האחיד של חזית הכיכר.

לא מומלץ לשתות קפה באחד מבתי הקפה שבכיכר. המחירים בשמיים. הסמטאות הסמוכות יפהפיות, מצויות במרחק מטרים בודדים בלבד מן הכיכר ואפשר למצוא בהן קפה בחצי מחיר. שוטטו שעות אחדות בסמטאות הקטנות ובכיכרות הציוריות שבאזור מדרום-מערב לפלאסה מאיור, ותגלו מסעדות קטנות ובתי קפה רבים. בקיצור, תחוו את מדריד של המדרילניוס.

ארמון, כיכרות וטאפאס

לא הרחק מכאן נמצא ברחוב ביילן (Calle Bailén) את ארמון המלך (Palacio Real) – עוד אתר חובה למטייל במדריד. הארמון הוקם במקום שבו החלה ההיסטוריה של מדריד, כמבצר מוקף חומה, שהפך ליסוד עיר הבירה במאה ה-16. כשלושת אלפים חדרים הופכים את המבנה לארמון הגדול ביותר באירופה. משפחת המלוכה התגוררה כאן לדורותיה עד ל-1931.

היום משמש הארמון לקבלת פנים בלבד, עובדה המאפשרת למבקרים גישה חופשית לאוצרות האמנות שבחדריו: עבודות פרסקו של טיפולו וג'אקינטו וציורים של ולסקז, גויה, רובנס ואל גרקו מעטרים את הארמון והופכים גם אותו למוזיאון אמנות חשוב בבירה הספרדית.

באזור הכיכרות והמסעדות בשכונת לה לטינה (La Latina) אפשר לשבת באחת מאינספור המסעדות ובתי הקפה הקטנים ולראות את תושבי מדריד עושים מה שהם הכי אוהבים – מבלים על כוס בירה קרה ומנות טאפאס. זהו אכן האזור המומלץ לטעימות טאפאס.

האזור תוסס במיוחד בסופי השבוע ובערבים ויש בו חמש כיכרות: שלוש קטנות – פלאסה דה לוס קארוס, פלאסה דה לוס מורוס ופלאסה דל אוּמייָדֶרוֹ, שהן משניות לטיולנו, ושתיים גדולות – פלאסה דה לה פאחה (Paja), שהיתה לבה של מדריד בימי הביניים, ופלאסה דה סֶבָּדה (Cebada), שהיא למעשה רחוב יותר מאשר כיכר ויש בה שוק.

עתיקות בשוק הפשפשים

את שעות הבוקר של יום ראשון (בין 9:30 ל-14.00 בערך) מומלץ מאוד להקדיש לביקור בשוק הפשפשים (El Rastro), השוק הפתוח הגדול והפופולרי במדריד. המקום קיבל את כינויו "רסטרו" (=שביל) מעברו כמשחטה הגדולה בעיר בסוף המאה ה-16: זה היה שביל הדם שהותירו אחריהם הקצבים כשגררו את בעלי החיים השחוטים ממקום השחיטות על הגבעה דרך הסמטאות ועד לכיכר במורד הגבעה.

בין הרחובות הצרים בסביבת פלאסה דה קָסקוֹרוֹ (Plaza de Cascorro) וריבֶּרה דה קוּרטידוֹרֶס (Calle de la Ribera de Curtidores) תמצאו כל מה שדרוש לבן אנוש – החל ממסמרים חלודים ועד לרהיטים עתיקים. תושבי מדריד מאוהבים במקום ובאים בהמוניהם, כך גם סוכני בית המכירות המפורסם כריסטי'ז המגיעים מלונדון כדי למצוא כאן עתיקות בנות 300 שנה. אבל אם אתם לא בעלי מומחיות של ממש בתחום, אתם עלולים להסתכן ברכישת "עתיקות" שיוצרו אך לפני שלושה ימים.

שימו לב, שוק הפשפשים הוא גם נחלה החביבה על כייסים ומומלץ בחום להשאיר דברי ערך בבית המלון. שוטרים, הן בלבוש אזרחי והן במדים, אמנם מפטרלים בכל מקום, אבל בכל זאת כדאי לשאת את התרמיל על החזה. בשעות הפעילות השוק עמוס וצפוף ביותר, וכאשר הוא נסגר והקהל מתפזר, נותרים על הרצפה ארנקים ריקים שנגנבו.

אחרי שביקרתם בשוק הצפוף, אפשר לקנח בטאפאס באר של אנטוניו סנצ'ז. קוּרוֹ, מנהל המקום, יספר לכם בגאווה, בין מנת טאפאס אחת לשנייה, כי מאז 1850 ועד היום המסעדה פופולרית במיוחד בקרב לוחמי השוורים ומעריציהם. גם הסופר הספרדי, חתן פרס נובל לספרות קמילו חוזה סלה, כתב על הטברנה הזאת.