ברוכה הבאה לעולם, שפנפנה
הסרט בית השפנפנות מציג את חייה של שפנפנת פלייבוי במיל' שמלמדת בנות אחווה מנודות איך למשוך בנים. המסר הלעוס לא מאחר להגיע
מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילה "שפנפנה"? תודו שחשבתם על שפנפנת פלייבוי, ולא משנה אם אתם גבר או אישה.
ויכוחים אידיאולוגיים סוערים בעקבות פלייבוי מתקיימים כבר שנים. האם נשים אלו חופשיות לבחור את עיסוקן? האם מדובר בהנצחה של מציאות משפילה? האם כל הנשים בסתר ליבן חולמות להיות שפנפנות, רק לא מודות בכך?
הדיון הזה לא משחק תפקיד בסרט "בית השפנפנות". די בהצצה חטופה בטריילר או בתקציר של הסרט, כדי להבין שמי שיבחר לצפות בסרט זה בקולנוע יהיו מתבגרים מהסוג שלא מתעניין באמת בסוגיית פלייבוי, פמיניזם ומה שביניהם…
אם בית מהאגדות
גיבורת הסרט היא שלי דרלינגטון (אנה פאריס), שחיה חיים שמחים ועליזים באחוזת פלייבוי של יו הפנר. החיים שם כה עליזים, עד שבמשך דקות ארוכות פיללתי להיות אף אני שפנפנה, ולו ליום אחד. בועת הסיליקון מתפוצצת כששלי חוגגת את יום הולדתה ה-27, בו היא מקבלת מכתב מהפנר כי היא מתבקשת לעזוב את האחוזה מפאת גילה המופלג.
שלי מגיעה לבית האחווה המוזנח של בנות זתא-אלפא-זתא המוזרות והלא מושכות, הנמצאות במצב ביש: אם הן לא יצליחו לצרף חברות חדשות לאחווה, הן יאבדו את ביתן לבנות הערמומיות, היפהפיות והסנוביות של אחוות פיי לוטה מו, שמושכות אליהן גברים רבים – ובעקבותם מצטרפות חדשות.
לאט לאט משתנה קהל היעד של הסרט, והוא פונה לבנות: שלי מוציאה מהבנות את הברבור שבהן, ומוכיחה כי כל בחורה יכולה להפוך ליפהפייה אמיתית. על הדרך היא מלמדת אותן פנינים אמיתיות על גברים, כמו: "גברים רוצים מה שגברים אחרים רוצים", "בנים לא אוהבים בנות חכמות מדי" ועוד.