ברוכה הבאה לעולם, ילדה

אור ניאון כחול מעיר אותי משרעפיי המתוקים. אני פוקחת עין תורנית, ולרגע אחד נדמה לי שכל זה חלום: האחיות בלבן, המיטות שלידי בהן שוכבות נשים זרות, התינוקות שלעתים צורחים ולעתים שקטים, הנראים קצת כמו חייזרים עם העור האדמדם וההבעה התמימה, הנוגעת ללב. אני משפשפת עיניים, מודעת עד כאב לנמלול ביד שמאל, לרגליים הכבדות הנפוחות מנוזלים – "רגלי איש הפיל", לשיער הפרוע, לעייפות הקשה, הרעה.

אחות בלבן ניגשת אלי ומחייכת "מזל טוב! הנה היא!" אני מתחננת על נפשי: "קחי אותה, הכל כואב לי, שורף ודואב". האחות לא נענית לתחנוניי, ומיד מניחה את היצור הזעיר בין זרועותיי. אני צוחקת ובוכה כאחד, עוד לא ממש קולטת את גודל השינוי, את עומק המהפך. העיניים העצומות למחצה מתבוננות בי במבט סקרני, הידיים הקטנות קפוצות והפה התינוקי מתעקל מעט. אולי היא מחייכת? אני מסניפה את ריחה התינוקי ששום יצרן בשמים לא הצליח לחקות, ולוחשת באוזנה הזעירה בתי, בתי שלי!

הרגע הזה, שבו הניחה האחות את בתי בחיקי, ייחרת במוחי לעד. פתאום בגיל 43, הפכתי לאם. בלי אב ברקע, אבל עם משפחה גדולה ותומכת, יצאתי לפני למעלה משנה לדרך ארוכה שבסופה נולדה בר. ארבעה חודשים חלפו מאז, ולעתים בלילה, בלי שאיש רואה, אני צובטת את עצמי להיווכח שכל זה אמיתי, שאני לא מדמיינת, שבאמת יש לי אותה, שאני באמת אמא.

נכון, לצד רגעי האושר יש המון רגעים של בדידות, של שאלות קשות ומורכבות שמציפות אותי מעת לעת, של קשיים נפשיים, פיזיים וכלכליים, אבל אני כאן כדי לנצח. אני כאן כדי להעניק לבר את החיים הכי טובים בעולם, אני כאן כדי להגן עליה מכל פגע ולהפוך אותה לילדה שמחה, רגועה ומאושרת, חרף נתוני הפתיחה המורכבים, ואולי דווקא בגללם.

הווי בית החולים והרהורי כפירה

ינואר 2008. קור מקפיא שורר בחוץ, מזכיר לנו שפעם חורף היה חורף ומושיט אצבע משולשת לכל זקני צפת שנשבעים שקור כזה אפילו הם לא זוכרים. בחוץ משתוללות הרוחות, וכל המבקרים שמגיעים אל יולדות ב' בואכה תל השומר, נראים כאילו חזרו מהקוטב הרגע. מיטב אופנת החורף מוצגת במסדרונות לצד חלוקי פלנל וורודים שעברו אלפי כביסות ושירתו המוני יולדות. אני אחת מהן.

ליד המיטות של חברותיי לחדר מצטופפים המבקרים. סקירה מהירה מגלה ששוקולד ופירות יבשים – בכל זאת ט"ו בשבט – החליפו את זר הפרחים המסורתי. רק אליי מגיע שליח עם זר פרחים – מתנה קטנה מהמשרד. מתוקים.

אני לבד כאן, יום אחרי הלידה עם כאבים עזים בשיפולי הבטן – תוצאה של הניתוח הקיסרי – תוהה מתי יגיעו לבקר אותי. אני לא מתלוננת, הרי אחיותיי ואמי עסוקות עם אבי שעבר ניתוח ומאושפז אף הוא בבית חולים אחר. הן בטח יתפנו מתישהו. עד אז אמה של שכנתי לחדר טורחת להביא לי מגש עם מרק דלוח וקצת פירה – "תזונה אחרי ניתוח", הם קוראים לזה. אני קוראת לזה בשם קצת פחות סטרילי, כמו למשל גועל נפש, אבל נאלצת לאכול קצת.

"את צריכה להתחזק" מחייכת אלי שכנתי הטובה – אישה צעירה ויפה שחזרה בתשובה וזוהי לידתה השנייה. אחר הצהריים מגיע בעלה – קטן ורזה עם חתימת זקן יחד עם התאומים שלהם, ולרגע אחד מעוררת בי התמונה המשפחתית הזו ניצוצות של קנאה. הרי גם לי יכלו להיות ילדים נוספים, הרי גם לי יכלו להיות בן זוג ומשפחה. נורמאלית. כזו של אב ואמא וילד. על הכלב אני מוותרת. חיות זה לא אני.

אני מחליטה ללכת להתקלח. לוקח לי שעה בערך להוריד את הסמרטוט הוורוד. אני מעזה ומציצה במראה. אלוהים, איזו זוועה. הבטן גדולה, משתפלת. הקרסוליים נפוחים ואת המותניים בקושי רואים. אני, שהתהדרתי במתני צרעה דקיקות, מחפשת אותן עכשיו… רק השדיים לא מאכזבים: גדולים ומוצקים. אני מבטיחה לעצמי להוריד הכל, מקללת את הזלילה הגדולה במהלך ההיריון ונכנסת בזהירות למקלחת, נותנת לזרם המים החמימים להרגיע קצת את הכאבים, את העייפות ואת הדכדוך שפוקד אותי. "מותר לך" אני נזכרת בדברי האחות "את אחרי לידה".

דמעות גדולות, חמימות ומלוחות יורדות מעיניי, נמהלות במים החמים. אני מניחה להן לנזול על פניי, כמעט מתענגת על תחושת הפורקן שהן מעניקות לי.כבר חצות. אני נכנסת למיטה ומיד נופלת עלי שינה כבדה נטולת חלומות.