ברוח הזמן

סדרת כתבות, המציגה מדי חודש תערוכה בנושא משתנה, מספקת הזדמנות להתעדכן בעבודות של מיטב האמנים בארץ ובעולם. והפעם, לרגל הזזת השעון לשעון חורף והתקצרותם של הימים, מבחר לא מייצג של עבודות אמנות עכשוויות המתייחסות לשעונים באופנים שונים

88 שיתופים | 132 צפיות

 

‏Alicja Kwade

"Breakthrough Through Weakness"

2011, 303 מטוטלות שעונים, Oldenburger Kunstverein, גרמניה

רבות מעבודותיה של Alicja Kwade, אמנית פולנייה צעירה החיה ופועלת בברלין, עוסקות במושג הזמניות. במיצב "Breakthrough Through Weakness" מילאה את חלל התצוגה במטוטלות של שעוני אורלוגין. יותר מ־300 מטוטלות קטנות וגדולות, מפליז ומברונזה, עתיקות וחדשות, נתלו מתקרת הגלריה, משוחררות מגופי השעונים שהכילו אותן ומנותקות ממנגנון השעון שהניע אותן מצד לצד. המטוטלות יוצרות מערך סטטי של קווים אנכיים בחלל הנמשכים אל הרצפה באמצעות כוח הכבידה, חלקם נראים כאילו הם מנקבים את הרצפה, סמל לנחרצותו של זרם הזמן הבלתי פוסק. באופן זה יוצרת האמנית תיאור של הזמן החולף לא באמצעות תנועה, כי אם באמצעות איזון בין כוחות סטטיים שונים, ובוראת בחלל הגלריה מרחב חלומי ופיוטי באמצעים פשוטים, המעלה רעיונות פילוסופיים שונים.

צילום באדיבות könig galerie, ברלין
צילום באדיבות könig galerie, ברלין

‏Alicja Kwade

"פעמונים", 2011, וידיאו, הקרנה מחזורית

עבודת הווידיאו "פעמונים" מבוססת על קולאז' דיגיטלי של דימויים מתקופות וממקורות שונים. בעזרת דימויים סרוקים מתוך ספרי אדריכלות ישנים, צילומי סטילס, אנימציית סטופ מושן ואף ציור, העבודה יוצרת נוף שהוא ספק מקום קונקרטי ספק זיכרון מדומיין קולקטיבי, וזמן הנע בלופ אינסופי של עבר, הווה ועתיד. במרכז העבודה נראית דירת גג על רקע קו האופק של עיר בדיונית, שהיא הכלאה בין תל אביב לעיר אירופית עתיקה. בתוך חדר הנמצא מתחת למגדל קתדרלה אירופי נראית אישה תלויה מרגליה, מתנדנדת מצד לצד כמטוטלת לצליליו הקצובים של פעמון. מראה העיר הפנטסטית, תנוחת גופה המהופך של האישה ותנודתה המתמדת לצלילי הפעמון יוצרים חיזיון חידתי, סוריאליסטי, מרובה ניגודים ובעיקר מהפנט ביופיו. גופה של האמנית מתנודד בין שמים לארץ, נע ונד בלופ נצחי בין פנים לחוץ, בין כאן לשם, ובין מרחב פרטי למרחב ציבורי. נדמה כי הוא מייצג דווקא בתנודתו האינסופית מציאות קיומית שהזמן קפא בה מלכת.

באדיבות האמנית ותוכנית ארטפורט, תל אביב
באדיבות האמנית ותוכנית ארטפורט, תל אביב

מרק פורמאנק

"זמן סטנדרטי", 2007, הקרנת וידיאו מסונכרנת

"זמן סטנדרטי" הוא פסל דמוי שעון דיגיטלי באורך 12 מטרים המורכב מ־24 קורות עץ. הוא נוצר במסגרת מיצב שהוצג במשך 24 שעות בשדה פתוח בברלין, שעליו עמלו 72 פועלים בשלוש משמרות ועדכנו את הספרות מדי דקה. העבודה צולמה בזמן אמת, ואז הותאמה לפורמט דיגיטלי שאפשר לסנכרן אותה עם השעון הפנימי שבמחשב, בטלפון חכם וכדומה, כך שההקרנה משמשת כשעון אמיתי. העבודה משקפת את רוח הזמן בברלין רוחשת הפעילות התרבותית, ומציעה פרשנות מורכבת ליחסים בין הפיזי לדיגיטלי: תחילה הומר השעון הדיגיטלי בפסל שנבנה בעבודת יד, ואז התהפך התהליך והפסל מעשה ידי אדם הומר במנגנון דיגיטלי. בעוד הזמן מפורק ונבנה מחדש על המסך, הוא מרתק את הצופה המתבונן ב"פועלי הזמן" בחשש שמא לא יעמדו בלוח הזמנים התובעני. "אפשר לראות בעבודה מטפורה למירוץ נגד הזמן בעידן המודרני", נכתב בקטלוג התערוכה "קיצור תולדות האנושות", שבה מוצגת העבודה בימים אלה במוזיאון ישראל בירושלים.

מרק פורמאנק, "זמן סטנדרטי", 2007, הקרנת וידיאו מסונכרנת, באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים © מרק פורמאנק

מרק פורמאנק, "זמן סטנדרטי", 2007, הקרנת וידיאו מסונכרנת, באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים © מרק פורמאנק

באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים © מרק פורמאנק
באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים © מרק פורמאנק

נירה פרג

"חמש קריאות (שעון שמש)", 2015, יציקת אלומיניום צבועה ואריח רצפה, 40x20x20 ס"מ

בתערוכת היחיד החדשה שלה "ישמעאל", ממשיכה נירה פרג לחקור את מערת המכפלה בחברון ואת האופן שבו המקום משנה את ייעודו ממסגד לבית כנסת בהתאם לזמני התפילה של בני שתי הדתות המתפללים במקום – יהודים ומוסלמים. צמד עבודות הווידיאו "שרה שרה" ו"אברהם אברהם" שצילמה בעבר במקום, תיעד את האופן שבו פושט המסגד צורה והופך לבית כנסת, ולהפך: הקירות לובשים ופושטים תמונות וקישוטים, שטיחים נפרשים או מגולגלים, ארון הקודש מוכנס או מוצא מן האולם, ועם סיום ההכנות פותחים החיילים המוצבים במקום את דלתות האולם ומאפשרים כניסת מתפללים. במרכז התערוכה "ישמעאל" מוצג מיצב וידיאו בן ארבעה ערוצים הממשיך להתחקות אחר שגרת החיים במקום, ועוקב אחר קריאת המואזין לתפילה חמש פעמים לאורך יום שלם. לעבודת הווידיאו מצטרף הפסל "חמש קריאות" – שעון שמש שעוצב בהשראת הדלתות במקום, ומורכב מאריח רצפה שדלת הנעוצה בו משמשת לו כמחוג. זוהי אותה דלת הנפתחת ונסגרת באולם התפילה, ומסמנת בפתיחתה או בסגירתה את מועדי התפילה השונים ואת הזמן החולף לאורך היום, דלת שיוצרת הפרדה הן בזמן והן במרחב ומשמשת כחוצץ בין זמני התפילה השונים, ובין המתפללים היהודים והמוסלמים במקום.

העבודה מוצגת בתערוכה "ישמעאל" בגלריה ברוורמן, תל אביב. נעילה: 10.12.15

באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן
באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן

רפרם חדד

"השטיח של אבא שלי", 2013, כ־2,000 שעוני יד, 2.0x1.2 מטרים, מתוך תערוכת בוגרי תוכנית האמנים לשנת 2013 של ארטפורט, תל אביב

שטיח השעונים שיצר רפרם חדד מורכב מיותר מ־2,000 שעוני יד שאינם עובדים, כל שעוני היד שאביו לא הצליח לתקן במשך 30 שנות עבודתו כשען בישראל. משפחתו של חדד עלתה ארצה מטוניסיה, ואביו, ששימש בה כמורה, נאלץ להמיר את משלח ידו ולהפוך לשען כדי לפרנס את משפחתו. חדד מספר כי נהג לאסוף את שעוני היד הלא תקינים בקופסת נעליים, וברבות השנים הפכו כישלונותיו של האב לחומרי גלם ביצירתו של הבן. העבודה היא מחווה לאב, מהגר שנאלץ להשתמש בכל הכלים שעמדו לרשותו כדי לשרוד ומצביעה על מחיריהם של חיי נדודים, עקירה והגירה. עוד מספר חדד, כי גם כיום, בגיל 75, אביו מתמיד להגיע לחנותו מדי יום מתוך הרגל, וכי בזמן שחלף מאז יצירת העבודה הצטברו בקופסתו כ־200 שעונים לא תקינים נוספים המצטרפים לעבודה הקיימת – פיסות זמן שעמדו מלכת, המייצגות את הזמן החולף ואת הכישלונות המצטברים במהלכו.

רפרם חדד, "השטיח של אבא שלי", 2013, כ־2,000 שעוני יד, 2.0x1.2 מטרים, מתוך תערוכת בוגרי תוכנית האמנים לשנת 2013 של ארטפורט, תל אביב, צילום באדיבות האמן וארטפורט

צילום באדיבות האמן וארטפורט
צילום באדיבות האמן וארטפורט

בן הגרי

"קוקו", 2007, מיצב פיסולי עם הקרנת וידיאו וסאונד, 350x587 ס"מ

מיצב הווידיאו "קוקו" (2007), שנבנה במיוחד עבור חלון הראווה של גלריה רוזנפלד בתל אביב הפונה לרחוב, משקף את עניינו של בן הגרי בבנייתן של סביבות תיאטרליות ובמושג הזמן החולף. הוא בנה מיצב המתפרש על פני שתי קומותיו של חלון הראווה של הגלריה וחוסם את הכניסה אליה, שבו נראה עץ ועליו דימוי מוקרן של שעון קוקייה ציורי וילדותי שמתוכו ניבטות עיניו של האמן. ציפור קטנה המגיחה מדלת ב"מצחו" קוראת את המילה "קוקו" בקולו של האמן בכל חצי שעה, ומאחר שמשך עבודת הווידיאו הוא 12 שעות בדיוק, השעון מראה למעשה את השעה הנכונה בכל רגע שבו העבודה פועלת. הפסל השטוח, שההקרנה מפיחה בו חיים, נבנה מחומרים פשוטים וזולים המשמשים לבניית תפאורות. שעון הקוקייה המקושט, על שלל עיטוריו וסלסוליו, הארנבון הנע מצד לצד ודמות מטייל ההרים שבחזיתו – עשויים כולם נייר, העץ עשוי קלקר, וקיר הלבנים – טפט. "הכל פסטורלי, מצויץ, דומה קצת לתפאורה של הצגת ילדים כלשהי, כמו כישוף שאינו באמת מהלך אימים", כתבה מבקרת האמנות גליה יהב על העבודה. שעון הקוקייה מהלך קסם שובה לב אך גם כולא את גופו של האמן ומגביל את תנועתו, וההכלאה בין הגוף האנושי לשעון המשמש לו כסד היא רמז לזמן ההולך ואוזל וקוצב את חיינו.

באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד, תל אביב
באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד, תל אביב

שחר מרקוס

"‏Freeze"

2008, וידיאו, 4:55 דקות, הקרנה מחזורית

ברבות מעבודותיו של שחר מרקוס, אמן וידיאו המגיע מתחום הפרפורמנס, האמן עצמו מופיע בתפקידים שונים, לעתים בפעולות גופניות מאומצות החוקרות את מגבלות הגוף וטוענות את עבודותיו במתח. בעבודה "Freeze" נראות שתי דמויות משחקות שחמט עם חיילי משחק גדולים מקרח, על רקע היכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים. ברקע ניצב שעון חול גדול מלא כדורים לבנים, המתהפך בתחילתו של כל מהלך במשחק. בתוך שעון החול השקוף ניצב האמן, כמעין כרונוס – אל הזמן במיתולוגיה היוונית – המשקיף על הקרב המתחולל למרגלותיו. גופו של מרקוס מתהפך עם סיבוביו של השעון, ראשו נמצא פעם למעלה ופעם למטה, קבור בתוך הכדורים הלבנים במעין עינוי מתמשך המותח את מגבלות הגוף. חיילי הקרח השחורים והלבנים נמסים אט אט במהלך המשחק, מסמנים לצד סיבובי השעון את הזמן החולף. מיקומו של המשחק ברחבת היכל הספר, המכיל את המגילות הגנוזות מקומראן, טוען את הסצנה במשמעויות נוספות. משחק השחמט המתרחש על רקע החול האוזל בשעון משקף את מלחמת בני האור ובני החושך המופיעה בין דפי המגילות – מלחמה המייצגת את יום הדין, את קץ כל הקצים, את סופו של הזמן.

שחר מרקוס
שחר מרקוס

תמר הרפז

"‏1200dpi, 72dpi" (עשרה לשתיים בספרייה), 2010, הדפסת צבע, 48×33 ס"מ

צמד הצילומים של תמר הרפז מורכב למעשה משתי סריקות של שעונים אנלוגיים גדולים ופשוטים שנעשו בסורקים באיכויות שונות, כפי שמעיד שם העבודה. סריקה אחת נעשתה ברזולוציה נמוכה המתאימה למסכים ולאינטרנט, ואילו השנייה היא סריקה ברזולוציה גבוהה המשמשת בדרך כלל לדברי דפוס. הראשונה היא סריקה מהירה, מהירה מתנועת השעון, כה מהירה עד שהיא כמעט מוחקת את מחוג השניות ומותירה ממנו מעין ריצוד המעיד על התקדמות הזמן. הסריקה השנייה איטית מתנועת השעון, מותירה את המחוגים בשלמותם. העבודה מבקשת ללכוד את צורתו הוויזואלית של הזמן, להקפיא את התקדמותו. היא מפגישה בין שני סוגי תנועות מנוגדות – תנועת השעון המעגלית ותנועתו הקווית של הסורק – וחושפת בכך אספקטים בסיסיים בתהליך יצירתם של דימויים צילומיים.

באדיבות האמנית וגלריה זומר, תל אביב
באדיבות האמנית וגלריה זומר, תל אביב

אסף שחם

"פעם אחר פעם ועוד פעם", 2012, הזרקת דיו על נייר ארכיבי, 67x83 ס"מ
(Time After Time and Again)

הצלם אסף שחם חוקר בעבודותיו את פעולת הצילום ואת מנגנוניה הטכניים. הוא מערער על ההתבוננות הרווחת באובייקט המצולם, בוחן ומפרק כלים בסיסיים ומשוכללים ליצירת דימויים ולעיבודם. בעבודה זו מבקש שחם להצביע על הצילום כעל כלי אמנותי שאינו מתעד מציאות "אובייקטיבית" כי אם בורא אותה, ומדגיש את החומרים היוצרים את הצילום עצמו – אור וזמן. הוא בנה שעון שמש והשתמש בשלושה פילטרים צבעוניים ובשלוש חשיפות שונות וארוכות של סרט הצילום כדי לצלמו במשך שעה. בכל חשיפה כוסתה העדשה בפילטר בצבע שונה מתוך שלושת צבעי היסוד של האור הלבן – ירוק, אדום וכחול. כאשר שלושת הצבעים מונחים על גבי התמונה היא חוזרת לצבעיה ה"אמיתיים", ורק התנועה בפריים המצולם – במקרה זה צלם המשתנה של המקל ושל הצמחים סביבו – מנכיחה את צבעו של הפילטר שדרכו צולמה התמונה. התוצאה היא לא רק אובייקט שהוא ייצוג מושלם של אור וזמן, אלא ייצוג ויזואלי מושלם של של שעה אחת שלמה.

באדיבות האמן, גלריה יוסי מילוא, ניו יורק, וגלריה ברוורמן, תל אביב
באדיבות האמן, גלריה יוסי מילוא, ניו יורק, וגלריה ברוורמן, תל אביב