בסוכות תשבו 3 ימים

באוקטובר 1990 יצאתי בשיירת מכוניות קטנה מקהיר. סאפיה רוג'רס, ידידתי המצרייה שמוצאה בדואי וצירוף שמה בלתי אפשרי, הובילה אותנו אל סיווה, נווה המדבר האהוב עליה. סאפיה, שמאז כבר הלכה לעולמה, הייתה שחרחורת בעלת עיניים בורקות, בת המדבר המערבי שנישאה למהנדס אמריקאי עשיר והייתה לאשת חברה בקהיר.

בכל פעם שנמאס לה מהמולת העיר הגדולה, כך סיפרה לי, הייתה שוכרת מונית, לוקחת שק שינה ונוסעת לנווה המדבר הזה, ושם הייתה ישנה לבדה בין הדיונות וממלאת מצברים. יצאנו יחד מקהיר לכיוון אלכסנדריה, ומשם המשכנו בנסיעה לאורך החוף עד לעיירה מרסה מטרוח.

ירוק בתוך המדבר הצהוב

הכביש היה משובש, הנסיעה ארכה יום שלם, אבל הנוף היה נהדר. הים נצנץ בכחול עמוק, ומולו בניגוד משגע השתרעו חולות לבנים כגיר. מדי פעם עצרנו לתצפית ולמנוחה, וסאפיה קיפצה בשמחה על הדיונות, רוקדת ושרה כאילו הייתה ילדה קטנה. מרסה מטרוח, היום עיר נופש שוקקת, הייתה אז עיירה קטנה ומנומנמת. אחרי לילה במלון העברנו בוקר שלם בהשגת האישורים הנחוצים, ולקראת צהריים יצאנו מהעיר לעבר סיווה, דרומה משם, עמוק בתוך המדבר המערבי.

גמאנו 300 קילומטר של כביש ישר העובר במישור צהוב וחדגוני. לפנות ערב עצרנו המומים אל מול המחזה שנגלה לעינינו: מתחתינו, בתוך מכתש ענקי, השתרע נווה מדבר ירוק שופע דקלים, משובץ באגמים שנצנצו בקרני שמש אחרונות. הניגוד הזה, בין מדבר צהוב לנווה מדבר ירוק, חזר והכה בי בכל פעם שחזרתי לסיווה.

תושבי סיווה חיו בעבר בעיר ששמה היה שאלי, עיר-מבצר מוקפת חומה, בבתים בני כמה קומות. הכל היה בנוי מטיט מלוח שנחפר באגמי המלח של נווה המדבר. בשנת 1926 ירד גשם נדיר בנווה והרס את בתי המלח, והתושבים נטשו אותם ועברו להתגורר בבתי אבן קטנים בצל חורבות שאלי.

כשהגענו לעיירה הופתענו לגלות שהיא ריקה מתושבים. "איפה כולם?", שאלנו את הפקיד המנומנם באכסניה הממשלתית המאובקת שהיתה אז המלון היחיד בכל נווה המדבר של סיווה. "אתם לא יודעים? כולם הלכו לחג הגדול", השיב הפקיד. כך, בלי להתכוון, הזדמנּו לסיווה בזמן חגיגות עיד א-סלאם (חג השלום), שנחוג מדי שנה בתום האסיף, בדרך כלל באוקטובר, בימי הירח המלא.

בתקופה זו של השנה מסיימים החקלאים המקומיים לגדוד את התמרים ולמסוק את הזיתים. רבים מתושבי נווה המדבר של סיווה עברו לרגל החג להתגורר למרגלות הר דקרור, ההר המקודש הסמוך לסיווה. באוקטובר 2010, בדיוק 20 שנה אחרי הביקור הראשון, חזרנו שוב לסיווה לחגוג עם המקומיים. הרבה השתנה ב-20 שנה, אבל הקסם עדיין נשמר.

הגברים מבשלים נאסקד, בשר ברוטב, שאותו ישפכו על פתיתי לחם

חמולות, קארוסות ונשים

תושבי סיווה של ימינו הגיעו אליה בימי הביניים, כנראה מצפון אפריקה, והם דוברים סיווי, שהיא דיאלקט בֶרבֶרי. תושבי נווה המדבר נחלקים לשתי קבוצות: מערביים ומזרחיים, כנראה לפי האזורים שהגיעו מהם. כל אחת מהקבוצות נחלקת לחמולות.

בעבר התגלעו בין הקבוצות סכסוכים שהגיעו לעתים למלחמות דמים ממש. החג, מלבד היותו חג אסיף, נועד במקורו לפשר בין יריבים ולגשר על סכסוכים, ולכן הוא מכונה חג השלום. שבועות אחדים לפני החג תורמים תושבי הנווה סכום כסף לרכישת כבשים, עזים וגמלים שיישחטו מבעוד מועד, ובמסגדים נאספות כיכרות לחם, תרומה לחג.

אמצעי התחבורה המקובל בנווה המדבר הוא הקארוסה, כרכרה רתומה לחמור. לקראת חג השלום מעמיסים על הקארוסות את המשפחה – גברים, ילדים וילדות ונערות שאינן נשואות, וכולם עוברים לגור מול ההר. על כן החג נקרא גם עיד א-סייחה, חג המסע. נשים נשואות נשארות בבתיהן.

לפני 20 שנה לא היה אפשר לראות בסיווה אישה נשואה מסתובבת מחוץ לביתה, אלא רק לעתים רחוקות, כשהלכה לשכנה לשאול ממנה בצל או קצת מלח. גם אז הייתה רצה סמוך לקירות, עטופה כולה במילאיה – כיסוי אפור מפוספס המכסה את כל הגוף והראש ונשאר בו רק פתח צר לעיניים. היום אפשר לראות לפעמים אישה עטופה במילאיה, כשהבעל מסיע אותה בקארוסה מעבודת השדה או אליה.

גם הילדים והילדות עוברים לגור בסוכות בימי החג וזוהי הזדמנות מצוינת לשידוכים

לבחור כלה

נסענו להר דקרור. כיכר החול הגדולה שמול ההר הייתה זרועה בעשרות סוכות עשויות ענפי דקל. מרגלות ההר רחשו פעילות. כמה עשרות צעירים סיימו זה עתה לשחוט מספר גדול של כבשים ועזים, והיו עסוקים בפירוק הבשר לנתחים והכנסתם לשורת סירים ארוכה. הצעירים היו לבושים בבגדים מיוחדים, מכנסיים לבנים רחבים, מעליהם גלימה קצרה נטולת שרוולים ולראשם מצנפת לבנה.

אלה היו הזָגאלה – צעירים שאינם בעלי קרקע ושחיו במטעים ועבדו בהם תמורת חלק קטן מהיבול. הם היו ידועים בזמנו כחבורה פרועה, שתיינים של יין דקלים ולָאגבי, שיכר תמר מותסס, המקיימים מסיבות ריקודים ארוטיות. אסור היה להם להתקרב לנשים של סיווה, והאשימו אותם בהומוסקסואליות. היום הזגאלה נעלמו.

את מקום הזגאלה תופסים היום הסוּפים, קבוצות של מיסטיקנים מוסלמים. היום יש תחייה של הסופיות בעולם המוסלמי וגם מחוצה לו, כחלק מתנועת הניו-אייג', והתחייה הזאת הגיעה גם לסיווה. לאחרונה בנו הסופים במקום מסגד קטן, ובזמנם הפנוי הם יושבים כולם במסגד ומזמרים פיוטים סופיים.

למחרת בבוקר שוב נסענו להר דקרור. המון רב הסתובב בין הסוכות הנטועות בחול שלמרגלות ההר. בלטו לעין בייחוד ילדות ונערות בנות 8 עד 14 בערך, שלבשו בגדים צבעוניים. כמה מהן, אחיות, לבשו שמלות זהות שנתפרו כנראה מגליל בד גדול שנקנה במיוחד לשם כך. הנערות היו מסורקות בקפידה, ובן משפחה צעיר השגיח עליהן. עשרות ילדות בבגדים צבעוניים עמדו בתור לאוטו גלידה, האטרקציה של החג.

ימי החג הם גם הזדמנות לשידוכים. הנערים יכולים ללטוש עיניים באין מפריע ולבחור כלה מבין הבנות. אחר כך יבקשו הבחורים מאביהם לסדר להם שידוך עם ילדה זו או אחרת, ואם זה יתאים למשפחת הנבחרת, יערכו אירוסים, לפעמים בין ילדים בני 10. לימים, כשיתבגרו ויגיעו לגיל 16-15 ויותר, יינשאו כדת וכדין.

ילדה לבושה בבגדי חג

ריקוד לאור ירח

בינתיים במורד ההר התבשל תבשיל בשר ברוטב, בעשרות סירים שעמדו בשורה על מדורות קטנות. המאכל המסורתי לחג הוא הנַאסקֵד, פתיתי לחם שעליהם יוצקים את תבשיל הבשר. סירים ניצבים בשורה ארוכה על מדרגה שעל דופן ההר, וליד כל סיר עומד בחור ובוחש בו במקל גדול. במבנה הסמוך ממתינה ערמה ענקית של צלחות פח גדולות. באותו הזמן מסתדרים החוגגים בכיכר שמתחת להר במעגלים-מעגלים. בצד אחד מעגלי נערות, הנראים כמו ערוגות פרחים צבעוניות, ובצד האחר מעגלי ילדים ונערים ומעגלי גברים. כעת יוצאים המתנדבים בשורה ארוכה, כל אחד נושא צלחת מלאה ומניח אותה במרכז כל מעגל.

לפני 20 שנה עשו זאת הזגאלה, עכשיו הסופים עושים זאת במהירות ובהתלהבות. איש אינו נוגע באוכל. לאחר שקיבלו כולם את מנותיהם הם ממתינים לקריאת המואזין ברמקולים – ורק אז מתחילים לאכול. הם מסיימים לאכול מהר, ובתוך עשר דקות השטח מתפנה, והמתנדבים מפנים את הצלחות הריקות.

בלילה, לאור הירח המלא, נערכת חוּדרה ענקית. חודרה היא ריקוד קצבי במעגל, אחת מהפרקטיקות הסופיות הדומה לדִ'כְּר (הזכרת שם אללה בקצב, אגב תנועה קצבית ונשימה מדיטטיבית, עד כדי כניסה לטרנס). הירח המלא שופך את אורו, ההר המתנשא מצדה האחד של הכיכר נראה כתפאורת תיאטרון, צלליות הדקלים סובבות את המקום בלא ניע. עשרות גברים לבושים בגלביות בהירות יושבים במעגל ענקי ונושאים תפילה.

בסיומה הכל קמים ואוחזים ידיים, ולאט-לאט מתחילים להתנועע כשהם משמיעים קריאות קצובות. במרכז עומד השיח' ומלהיב אותם בקפיצות ובצעקות, ובהדרגה הקצב גובר והמחול נהיה אקסטטי. מחזה סוריאליסטי לאור הירח. לפני 20 שנה חל איסור חמור על נוכחות נשים בחודרה, אפילו תיירות. הפעם איש לא שם לב לבנות שבקבוצתנו.

כשמסתיימת החודרה הכל מסתדרים בשני מעגלים בעלי מרכז משותף ומסתובבים בכיוונים מנוגדים. כל אחד מתחבק עם מי שמגיע מולו, ובסופו של דבר כולם מתחבקים עם כולם. אכן חג של שלום. בעבר היה נהוג לאסוף ביום השלישי של החג תרומות לעניים, בעיקר תרומות של מזון.

לפני 20 שנה כבר לא היו עניים ממש, ואיסוף המזון נהיה לטקס משונה: ארבעה-חמישה בחורים התחפשו לעניים, לבשו שקים וחבשו זקנים מצמר. הם עברו בין הסוכות עם סל על גבם ואספו תרומות של ממתקים. במרכז הכיכר הציבו דגל ירוק ולידו ריכזו את התרומות, ואחר כך כל ילדי נווה המדבר נעמדו בתור וה"עניים" חילקו להם את הממתקים. היום, אחרי 20 שנה, זו הפעם הראשונה שלא התקיים הטקס הנחמד הזה. עולם הולך ונעלם.

לסיום, ביום השלישי בצהריים, מתקיימת תהלוכה של הגברים למרכז העיירה, ושם, מול המסגד, נערך טקס ד'כּר, המסמן את סיום החגיגות. בשנה שעברה התהלוכה היתה דלת משתתפים והטקס היה קצר. כנראה עוד מנהג שהולך ונעלם.

לקראת הארוחה החוגגים מתיישבים במעגלים ומחכים לקריאת המואזין

אלקטרוניקה זולה לרגלי ההר הקדוש

מאז המסע הראשון שלי לסיווה נסלל כביש המקצר את הדרך מאלכסנדריה אל אל-עלמין, ומשם כביש מקביל לחוף עד מרסה מטרוח. לכל אורך החוף נבנו מלונות וכפרי נופש, וכבר לא רואים את הים. סיווה לא השתנתה הרבה, אבל מעט השינויים ניכרים היטב. המקום עלה על מפת התיירות ויש בנווה המדבר כמה בתי מלון, אכסניות, מסעדות וסיורי ג'יפים לצעירים המגיעים מכל העולם.

שאלי, העיר העתיקה המופלאה שעל הגבעה, התפוררה מעט, אבל סמטאות העיירה סיווה נשארו כמעט בלי שינוי. במקום ללון באכסניה הממשלתית העלובה, התאכסנו הפעם במלון סיווה גארדנס, מלון נעים ומעוצב שבמרכזו בריכה מוצלת בעצי תמר שמימיה הפושרים מגיעים מאחד משפע המעיינות של הנווה.

הישאם, איש מדבר אגדי שארגן למעננו את הטיול, דאג שיקימו לנו באזור החגיגות אוהל גדול, מרופד בשטיחים, ובו שומר ופינת קפה. כך יכולנו להשאיר באוהל את חפצינו ולחזור אליו מדי פעם למנוחה.

לפני 20 שנה היה אוטו גלידה אחד. עכשיו יש גלידה ברוב בתי הקפה והקיוסקים שבנווה המדבר. היום האטרקציה בקרב הילדים היא צמר גפן ממותק מסוכר. מבנים רבים נבנו לרגלי הר דקרור, ושוק ענקי וצבעוני מציע שפע מוצרים, מצרכי מזון, בגדים זולים ומוצרי פלסטיק ואלקטרוניקה מהמזרח הרחוק.

רוב תושבי הנווה עדיין עניים, אבל יש כבר כאלה שמגיעים לחגיגות במכונית במקום בקארוסה רתומה לחמור. בשטח החגיגות, כמו גם ברוב הבתים, יש תאורה חשמלית, ובעיקר – רוב החוגגים גרים היום באוהלים או במבני האבן, ורק סוכות מעטות נראות בשטח, כמו שקורה גם אצלנו.

הכתבה מוקדשת לזכרם של סאפיה רוג'רס ושל פרופ' יוסי גינת, לשעבר מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, שבזכותם ובעזרתם הגעתי לראשונה לסיווה.

הכותב הוא עיתונאי, מרצה ומדריך