לתקן לב שלא אני שברתי. טור אישי של בן אביבי
יוצא התוכנית "חתונה ממבט ראשון" כותב טור אישי חשוף מיומנו של רווק. והפעם, בן אביבי ניסה לתקן לב שמישהו אחר שבר ויצא מזה כשהוא שבור לגמרי
אני שוכב במיטה, מנסה לחזור אחורה בזמן להבין מתי הייתה הפעם הראשונה שהרגשות שלי קיבלו את המכה. אני חוזר לתיכון, יושב בכיתה ולא יכול להוריד ממנה את העיניים. היא הכי יפה בכיתה, בשכבה, בבית הספר. הכי יפה בעולם ככל הידוע לי באותם ימים. רק בסרטים יש נשים יפות ממנה, אבל אף אחת מהן לא גורמת לי להרגיש כמוה.
היא יוצאת עם ההוא, נו, זה ש"זכה" להיות מנותק מרגשות בגיל צעיר, זה שכולן רוצות. אני ממלא את המחברת בלבבות, כותב לה מכתבי אהבה קצרים שאף אחד אף פעם לא יקרא חוץ ממני. אני מפנטז עליה כשאני רואה אותה, באוטובוס חזרה מבית הספר, ובבית – המקום הבטוח שלי.
איך היא יכולה ככה לא להחזיר לי אהבה? הרי אני נתתי את כולי. אני נתתי לה אהבה, וציפיתי ממנה להחזיר. כשהיא לא החזירה, כעסתי, אבל גם למדתי – תפסיק לתת
למה היא גורמת לי להרגיש את מה שאני מרגיש אם אני בכלל לא מכיר אותה? עוד לא החלפנו מילה וכבר הייתי איתה בכל מקום בעולם שלי, רק בעולם שלי, כי בעולם שלה אני עדיין לא קיים. הראש מתפוצץ מפנטזיות על איך אני והיא יכולים להיות מושלמים יחד, אם היא רק תסכים לראות אותי. בשלב מסוים הפכתי לידיד שלה. השעה עשר בלילה, אני מקבל ממנה שיחה. היא גורמת לי לדופק גבוה, לתחושה נעימה בשרירים ובגוף, הכל מדגדג. בצד השני של הטלפון – כאב. הוא פגע בה, אני כבר יודע לזהות לפי הקול וטון הדיבור. אני מכיר את כל הסיפורים, אבל אני מאוהב בה, אז זה לא משנה כמה פעמים זה יחזור על עצמו – כשהיא תכאב, אני אהיה שם לחבק.
עניתי: "הלו".
היא: "בנצי אתה בבית?".
אני עונה כאילו חצי מתוך שינה, שלא תשים לב שאני כרגע בפסגה של חיי ומתרגש כמו משוגע: "כן".
היא: "אני והוא רבנו. אני רוצה לבוא אליך".
אני: "בואי מאמי, אני כאן".
אחרי רבע שעה שהרגישה כמו נצח, דפיקות על החלון (גרנו בקומת קרקע במושב). אני קופץ מהמיטה ועוזר לה להיכנס דרך החלון בחדר שלי כדי שההורים לא ידעו. ישר למיטה, לכפיות, חיבוק חזק והמוח שלי כבר לא שלי. איבדתי עליו שליטה. כל כך נעים לי עכשיו, אם רק יכולתי לבחור להרגיש ככה לנצח, כנראה שלא הייתי כותב את הטור הזה עכשיו. היא קצת בוכה, ואני מרגיש הרבה. היא מספרת לי עליו, אבל אני בכלל לא מצליח לשמוע את המילים. כל מערכת העצבים שלי מפוצצת מאוקסיטוצין, והיא מרגישה את זה. אני מנסה לרפא את הכאב שלה עם חיבוק אוהב, נותן מהנשמה והאהבה שלי, לתוך העצב והכאב שהיא הביאה איתה דרך החלון. אני מנסה לתקן לב שלא אני שברתי.
>> לריקאפ העונה האחרונה של "חתונה ממבט ראשון"
פתאום דפיקה בדלת. אימא פותחת ושואל: "בנוש הכל בסדר? אה אתה לא לבד, לילה טוב". אני שומע את ההורים מתלחששים מהתרגשות בחוץ, ועכשיו גם התווספה מבוכה לאירוע כי תפסו אותי. עכשיו זה כבר לא רק אני והיא. עוד אנשים יודעים וזה כבר לא רק בראש שלי. עכשיו אצטרך לצאת כמו "גבר" מהחדר ולהתמודד עם מבטים ושאלות. ברור גם שאני חייב לספר לחבר הכי טוב, הרי קרה פה משהו גדול ואני חייב לשתף גם אותו. אבל מה אני אמור לספר? שהיא באה רק לקחת? נרדמתי.
בבוקר שאחרי, ראיתי אותה בבית הספר עם ההוא, כאילו כלום לא קרה אתמול בלילה. הם התחבקו והתנשקו, צחקו ונהנו, כאילו הוא לא הכאיב לה. כאילו היא לא כאבה. כאילו לא אהבתי אותה אתמול בכלל.
אנחנו ניגשים לדייטים ולמערכות יחסים עם רשימת מכולת כאילו באנו לקנות אוכל לחג. נדפקה לנו הקופסה, הפכנו למסננת של כל מה שכאב לנו ממערכות יחסים קודמות, ולמדנו לנחם את עצמנו בעזרת מערכות יחסים אחרות
איך היא יכולה ככה לא להחזיר לי אהבה? הרי אני נתתי את כולי. אני נתתי לה אהבה, וציפיתי ממנה להחזיר. כשהיא לא החזירה, כעסתי, אבל גם למדתי (אנחנו לומדים מאוד מהר בתור ילדים) – תפסיק לתת. תראה מה ההוא עושה וזה עובד לו. היא איתו ולא איתך. שיעור ראשון על תאווה.
אנחנו ניגשים לדייטים או למערכות יחסים, עם ציפיה מסויימת ועם איזה רשימת מכולת כאילו באנו לקנות אוכל לחג. יש פנטזיה שמשהו יקרה בדיוק כמו שרצינו, כאילו זה תלוי רק בנו. לימדו אותנו שמחשבה מייצרת מציאות. נניח לרגע שבחרנו לחשוב אהבה, יש לנו ציפייה בדור שלנו, שהוא או היא יראו בול כמו שאנחנו רוצים, יקנו לנו פרחים בשעה שאנחנו רוצים, או שיעשו לנו מסז' כל יום כשאנחנו נכנסים הביתה. זה כי נדפקה לנו הקופסה, הפכנו למסננת של כל מה שכאב לנו ממערכות יחסים קודמות, ולמדנו לנחם את עצמנו בעזרת מערכות יחסים אחרות.
כל אדם שאנחנו פוגשים מביא איתו עולם חדש וערכים חדשים, הזדמנות חדשה לבריאה. להכניס את הכאבים שלנו למיטה שלו/ה, יהיה להכשיל את הניסיון עוד בשלב הפנטזיה. אם רק צד אחד נותן, מערכת היחסים היא של מקבל ומתרוקן. עלינו להשוות את מידת הנתינה, במקום שהמחשבה תהיה רק על מה אנחנו מקבלים או לוקחים מהאחר, הגיע הזמן לראות מה אנחנו יכולים לתת ואיזה רגשות אנחנו מביאים איתנו למפגש הבא. להיות שקופים במילים, הכוונות והרצונות שלנו.
נזרקת? זרקת? עצרו שנייה, לאן אתם הולכים? אהבה זה לתת. רק לתת. אסור לכם ללכת עכשיו למישהו אחר, כי אתם ריקים ואין לכם מה לתת. אם נמלא את זה באהבה של מישהו אחר – נרוקן אותו. תחזרו לאהוב את עצמכם, ותנסו שוב כשיהיה מה לתת. תשאלו את עצמכם/ן, מאיפה מגיעה הפנטזיה – מרצון לתת אהבה או לקחת מתוך תאווה?
שתהיה שנה טובה, מלאה באהבה ונתינה.
>> יפה לה ספרד: מעין דורי נופשת בבגד ים