בלי ידיים: על אלימות ילדים

גיל ארבע עד שש: מכה שלא כתובה בתורה

הגדרת האלימות: הילד נמצא בצומת משמעותי בהתפתחותו – הוא יוצא מהשלב האגוצנטרי ומפתח את הקשרים הראשונים עם הזולת. יש להבדיל בין גילויי תוקפנות ומרדנות נורמטיביים, שהם חלק מתהליך ההתפתחות הטבעי ביצירת קשרים עם האחרים – למשל, חטיפת משחק מחבר ואפילו העלבה והכאה ללא כוונה להרע, לבין חיקוי של התנהגות אלימה – למשל, קללה או הכאה מתוך יחס מזלזל ופוגעני או יצירת חרם קבוצתי על ילד אחר.

הסיבות לאלימות: דחפים אגרסיביים הם תופעה טבעית הקיימת בכולנו, אבל עדיין הפסיכולוגיה המודרנית רואה באלימות התנהגות נלמדת, ולא מולדת. ילד לומד מחיקוי המעשים שהוא רואה סביבו. ככל שילד חשוף יותר לסביבה אלימה, כך גדל הסיכוי שהוא יפגין התנהגות אלימה.

בנוסף, ילד מושפע בקלות מהדוגמה הגרועה ביותר שאליה הוא נחשף. חשוב לדעת כי יכולת הסינון של ילדים בגיל הגן נמוכה, בגלל שאין להם מספיק דוגמאות להשוואה ובגלל היכולת המוגבלת שלהם להבין את ההשלכות של מעשיהם. אפשר לדמות את החינוך לספינה בעלת כמה דפנות: הורים, אחים, חברים, צוות הגן, משחקים, טלוויזיה ומחשב. חור באחת מהדפנות האלה עלול להוביל לחדירת מים לכל הספינה, ולקלקל את החינוך.

גילויי אלימות נפוצים: החינוך תלוי בסביבה ובדוגמאות שהילד סופג ממנה. גילויי אלימות מסוימים נפוצים בסביבה אחת, בעוד שבאחרת הם חריגים.

לא להגיד "כזה הילד", אלא לקחת אחריות. צילום: שאטקרסטוק

דוגמא אישית

אלימות כלפי ההורים: צריך להפסיק את הפעולה האלימה, אבל חשוב שלא להעניש מתוך כעס, מכיוון שעונשים וכפייה אינם פותרים את המצב. להיפך, הם מחריפים אותו ומגבירים את העוינות. רצוי להמתין מעט עם "השיחה" עד שיירגעו הרוחות, אבל לא להתעלם מהמעשה. בשיחה יש להשתמש בדוגמאות, ולהסביר לילד על הרגשות והמחשבות שלו שבגללן הוא נוהג באלימות.

למשל: "אני חושבת שכשסגרתי את הטלוויזיה הרגשת שזה לא הוגן. רצית להמשיך לצפות בתוכנית, וזה טבעי. אבל האם הפעולה שעשית היתה לטובה או לרעה? מה לדעתך יכולת לעשות אחרת כדי שכולנו נוכל ליהנות, בלי לגרום לאף אחד מאיתנו לתחושה רעה?".

ההורים צריכים לזכור שלילד יש דחפים אגרסיביים באופן טבעי, ושהוא לא תמיד יודע לאן לתעל אותם. אלה התכונות שלו, וכהורים עלינו לתת לו דוגמה כיצד להשתמש בהן לטובה. אם הילד מתנהג באגרסיביות ובשתלטנות, הכניסו אותו לקבוצת כדורגל או למקום שבו משחקים יחד, כדי שיראה שהוא תלוי באחרים. כך הוא ירגיש שהוא חשוב דווקא בגלל שהוא עוזר לאחרים, ויבין שעזרה לאחרים מועילה, מכיוון שהוא מקבל מילות תודה וכבוד.

משחק ילדים

אלימות כלפי החברים: בדרך כלל הניסיון להתמודד עם ילד אלים בצורה ישירה, אחד על אחד, לא מביא את התוצאות הרצויות. במקום זאת, עלינו ליצור עבורו סביבה המחנכת לאמפתיה ולהתנהגות חברתית. כמה רעיונות כיצד ליישם זאת:

משחק תפקידים: הילדים "עושים הצגה" של המקרה, ובמהלכה הם מתחלפים בתפקידים. בסוף המשחק, עורכים דיון קצר ומבררים איך הם הרגישו להיות כמו האחר, והאם עכשיו הם מסוגלים להבין גם אותו ולא רק את עצמם. חילוף תפקידים מסייע לילד לראות שיש עוד נקודות מבט.

משחקים שיתופיים: במשחקים שיתופיים שאינם תחרותיים הילדים מבינים שהצלחתם תלויה בהצלחת האחרים. מטרת המשחק היא לא לנצח את האחרים, אלא להצליח עם האחרים.

דיון ב"בית המשפט": במקרים של סכסוך או אי הבנה, הילדים עורכים מעין "בית משפט", שבו מבררים את הצדדים השונים של המקרה במטרה להגיע לשלום ולהסכמה, ולאו דווקא להכרעה ולניצחון של אחד הצדדים. במהלך הדיון ה"משפטי" הילדים מתחלפים בתפקידים (שופט, תובע, נתבע וכדומה), חווים נקודות מבט שונות על האירוע ומבינים שלכל אחד יש המניע המוצדק שלו.

צריך טיפול שורש

מתי מטפלים: מיד! חייבים להפסיק את האלימות מהגיל הצעיר ביותר, כדבר שאין לו מקום.

גורמים מקצועיים: כל מי שמבין את העיקרון שלפיו עלינו לתת את הדעת לכל דפנות "ספינת הסביבה" ולקדם ערכים של אמפתיה ושל שיתוף פעולה.

בתכל'ס: לא לחפש פתרונות בזק ולהבין שנדרש כאן טיפול שורש. לא להגיד "כזה הילד", אלא לקחת אחריות ולעשות הכל כדי לבנות עבורו סביבה שתשדר ערכים של אכפתיות ושל דאגה זה לזה.

ייעוץ מקצועי
אדוה בר יהודה, מטפלת במרכז "כלים לשינוי", ומנהלת הדרכות הורים ב"תנועת הערבות".

אלימות היא אמצעי להשיג שליטה. צילום: שאטרסטוק

גיל שש עד שמונה: מכה אפורה

הגדרת האלימות: בגילים אלה לעיתים קשה להבחין בין אלימות בעייתית לאלימות נורמטיבית –בעיקר אצל בנים, המשחקים משחקים פיזיים וגופניים שלעיתים בעלי גוון אלים. לעומת זאת, כשילדה אלימה פיזית, צריכות להידלק הרבה יותר נורות אזהרה, מכיוון שאלימות אינה נורמטיבית אצל בנות בגילים האלה. אלימות נורמטיבית אינה מלווה ברגשות של כעס, באגרסיביות או ברצון להשפיל.

לעומת זאת, אלימות בעייתית היא אלימות לשמה, קשה, בלתי נשלטת, פוגעת מאוד ומשפילה, לא רק במישור הפיזי אלא גם במישור הנפשי. אלימות כזו מלווה בדרך כלל בהיעדר אמפתיה מצד הילד האלים, שאינו מסוגל להרגיש או להבין מה הילד השני חווה ולעיתים אינו יכול לשלוט בפרץ האלימות.

הסיבות לאלימות: קיימות תיאוריות רבות בנושא. יש תיאוריה האומרת שלילדים החשופים למעשי אלימות – בתוך המשפחה, בין ההורים או כזו המכוונת כלפיהם – יש נטייה חזקה יותר להיות אלימים, מתוך חיקוי או מתוך כך שהם מוצאים פורקן לתסכול שלהם על היותם קורבנות, באלימות כלפי אחרים.

עוד תיאוריה אומרת שילדים מושפעים מהאלימות בתוכניות הטלוויזיה. יש ילדים בעלי תסכולים, כעסים, חוסר יכולת להסתדר חברתית או חוסר יכולת להביע רגשות, הפונים לאלימות כדי לפרוק את התסכולים האלה, ולעומתם יש ילדים שמשתמשים באלימות כדי להשיג דברים, בין היתר מעמד חברתי.

גילויי אלימות נפוצים: בעיקר מכות, דחיפות ומשיכות שיער. בארצות הברית נצפו מקרים של שימוש בנשק קר כגון סכינים כבר בכיתות א'-ב', בעיקר באזורי מצוקה.

להבין את הרגשות

אלימות כלפי ההורים: אלימות כלפי הורים מעידה על בעייתיות במערכת היחסים במשפחה, ויכולה ללמד על אלימות של ההורים כלפי הילדים, או על מצב שבו אלימות הפכה להיות תקשורת לגיטימית במשפחה. במקרים רבים, התגובה הטבעית של ההורים לאלימות כלפיהם היא כעס, ענישה, ואפילו רצון להכות חזרה – לתת לו פליק כדי "להעביר אותו סדרת חינוך".

התגובה הזו מתרחשת מכיוון שההורה, ברגע שמופנית נגדו האלימות, לא יודע כיצד להגיב נכון. אחת הדרכים הטובות להבין מה קורה אצל הילד, היא התבוננות ברגש שהוא מעורר בנו. אם הילד עושה משהו וזה מעורר בנו כעס, חלחלה, גועל או עצב – כנראה שכך הוא עצמו מרגיש. אם נבין את הרגשות שלו, נוכל להגיב בצורה רגועה ועניינית למעשיו.

אלימות כלפי החברים: חשוב לברר אם הילד מודע לכאב שהוא גורם לאחרים, ומבין שהוא פוגע בסביבתו. במקרים קלים, לרוב כמה שיחות בנושא יכולות להועיל. במקרים חריפים יותר, יש מקום לשקול התייעצות עם גורם מקצועי.

משחקי שליטה

מתי מטפלים: יש לבחון את התגובה של הילד לאחר המעשה האלים – האם יש חרטה? האם יש אמפתיה? האם הוא מבין שהילד השני חש פגוע או מושפל? אם הוא לא מתחרט ולא אמפתי, יש מקום לדאגה. חשוב לבדוק מה קורה בחיים של הילד. לעיתים יש משבר חולף שמוציא את הילד משלוותו – לידת אח, מעבר דירה, גירושי הורים וכדומה. אירועים כאלה יכולים לגרום למצוקה, לנסיגה, להתדרדרות וללחץ, שעלולים להתבטא באלימות.

גורמים מקצועיים: אם האלימות מתמשכת, חשוב לפנות להתייעצות מקצועית עם פסיכולוג ילדים או עם מטפל בעל ניסיון בטיפול משפחתי. הטיפול הנכון ביותר בגיל הזה הוא בסביבה הטבעית של הילד, ולכן ההורים הם חלק מהטיפול. בטיפול כזה, הכולל את הדינמיקה המשפחתית כולה, רואים תוצאות טובות יותר.

בתכל'ס: רוב הילדים בגילים שש עד שמונה חווים שנים שקטות יחסית, בלי יותר מדי קונפליקטים. לעומת זאת, חלק מהילדים חיים במציאות מורכבת, במשפחות עם מצוקות כלכליות או רגשיות, והם מוצאים את עצמם בסיטואציה בלי שום שליטה.

האלימות, באופן מעוות, מאפשרת לילד להשיג שליטה: אם מרביצים לו בבית או אם ההורים מתגרשים – אין לו שליטה על הסיטואציה. כשהוא יוצא החוצה ומחליט למי להרביץ – יש לו שליטה. כמובן שזו דרך מעוותת ובלתי נורמטיבית להשיג שליטה, והפתרון הוא ללמד את הילד דרכים אחרות ולגיטימיות להשיג אותה.

ייעוץ מקצועי
ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי מוסמך והמנהל הקליני של "מכון שינוי"