בלי חצוצרה, עם נשמה

עוד לפני ששרה תו אחד, המעריצים לא יכלו שלא להתפעל מכניסתה המלכותית של אליסון מוייה לבמה, שהשילה מעליה קילוגרמים רבים, ונראתה אחרת לגמרי מדמותה שנצרבה בזיכרון לאורך 30 שנות הקריירה המפותלת שלה.

מוייה, שבתחילת ההופעה הפגינה מעט ריחוק וקרירות, עמדה על הבמה כשלצידה זמרת ליווי מוצלחת וארבעה נגנים מעולים, שעטפו אותה בצלילים ענוגים ומדויקים. אף תו לא נוגן שלא במקום, והעיבודים היו כמעט מושלמים, על אף ההרכב הקטן יחסית. נציין לטובה את הבסיסט, שניגן חלק מהשירים על קונטרבס חשמלי שהוסיף גוון ג'אזי ומיוחד, והגיטריסט, שהפיק מהגיטרה החשמלית שלו צלילים רכים במיוחד, שהזכירו משהו שנשמע כמו הכלאה של חליל וקרן יער.

אליסון מפשירה ויוצאת לדרך

מוייה פתחה את המסע בזמן בשיר "צעדים" מתוך אלבומה השלישי "Hoodoo" שיצא ב- 1991, והמשיכה לשיר חדש מ-2007, "One More Time". לאחר מכן סיפקה את רצון המעריצים בלהיט מתקופת Yazoo– Only You"", שהוגש בשני קולות ובחיוך רחב, בביצוע פסנתרי שקט. לאחר צמד שירים נוסף משני העשורים הקודמים, נתנה מוייה ביצוע מרענן ושובה-לב ללהיטה הגדול מאלבומה הראשון "Alf" (כינויה בקרב משפחתה וחבריה) – "All Cried Out". שינויי לחן קלילים בפזמון, והאווירה הג'אזית שהשרו הנגנים, הותירו מהשיר רק את המילים והנשמה, למרות שמוייה טרחה להתנצל שחטיבת הסינתיסייזרים, שהיו חלק בלתי נפרד מהקריירה של מוייה כל-כך הרבה שנים, נשארה בבית.

אי אפשר לטעות. על אף השינוי החזותי שחל בה, והשנים שעברו – מוייה היא עדיין אותה נערה שמנמנה וחביבה מבזילדון, עיר קשת-יום בבריטניה האפורה, ששרה על "אש" אבל דואגת להסביר שלא תמיד מדובר בתשוקה ואהבה, אלא גם בבגידה ואכזבה.

ההופעה המשיכה ועשתה את דרכה בין להיטי שנות ה-80 וה-90 של מוייה ("Love Resurrection", "Don't Go", "Situation") ובין שירים פחות מוכרים מאלבומי העבר שלה, שהוגשו במעין משחק תפקידים, כאשר היא משנה את פרצופה והתנהגותה משיר לשיר במומחיות של בת מזל תאומים טיפוסית.

אליסון מוייה – פרפורמרית אדירה וצנועה (צילום: טל קירשנבאום)

מכסה טפח ומגלה טפחיים

מוייה שיבצה בהופעה מספר חידושים, חלקם מאלבום הקאברים ""Voice מ- 2004, שביניהם "Windmills Of Your Mind" (במקור של מישל לגרנד), "The Ole Devil Called Love" הישן והטוב, ו-"Ne Me Quitte Pas" המצמרר של ז'ק ברל. מוייה, שבניגוד לשם משפחתה הצרפתי למהדרין, שהועבר אליה בירושה מאביה, חיה בבריטניה כל חייה, ואינה דוברת צרפתית. עובדה זו גרמה לה להתנצל מראש בפני הפרנקופילים באולם על הצרפתית שלה, אך באותה נשימה גם לשבח את הצרפתית שלה בפני אלה שלא דוברים את השפה.

מוייה הייתה חביבה וישירה (יתכן שאף ישירה מדי) לאורך כל ההופעה, וחשפה סיפורים מחייה האישיים ומעברה להנאת המעריצים. היא הודתה שהיא לא אוהבת חלק מהלהיטים שלה, אבל מרגישה חובה לעשות אותם, מה שכנראה גרם להיעלמותם של Nobody's" Diary" ושל "Invisible" מההופעה). אי אפשר שלא לציין את הביצוע הענק והמרטיט שלה ל"This House" שהיה להיט גם בישראל, וגרם לקהל לעמוד ולמחוא כפיים במשך דקות ארוכות, דבר שהפתיע אפילו את מוייה.

אליסון מוייה לא בוחלת בדבר (צילום: טל קירשנבאום)<br />

קפסולת זמן יקרה מפז

ניכר שאליסון מוייה לא ציפתה לשיעור כזה של חום ואהבה מהקהל הישראלי, ונראתה מופתעת כשההופעה הלכה והתחממה. בשירים הרקידים של Yazoo, מוייה רקדה בחופשיות מלבבת והזכירה לקהל כמה צעדי ריקוד מופרעים במיוחד, שנחשבו מוזרים אפילו ב-1983. אליסון לא בחלה בדבר, ושיתפה את הקהל באיסור של מנהל ההצגה שלה לכך שהיא תבצע את סולו החצוצרה של "Weak In The Presence Of Beauty" בעצמה, באמצעות קולה בלבד – וכמובן שהיא עשתה זאת בכל זאת, בחצי חיוך שובב ומרדני.

בשיר הצרפתי שהיווה את ההדרן נמלא האולם בועות סבון קסומות, שהוסיפו לאווירה המחשמלת, וההופעה נחתמה ב- Whispering Your Name"" המצוין, לתשואות הארוכות של מאות הישראלים באולם, שהבינו שזה עתה סיימו לצפות באחד המופעים האיכותיים ביותר שהיו פה בשנים האחרונות. קפסולת זמן יקרה מפז, המכילה כישרון גדול מאד, וצנוע מאד.

רוצים להשאר מעודכנים?
הצטרפו אלינו בפייסבוק
הירשמו לניוזלטרים שלנו