בלי בושות

כן, אין לנו, הישראלים, בעיה להודות בפה מלא: אנחנו לא בריטים ואין לנו גינוני נימוס בריטים. להיפך, הישראלים אוהבים להציג עצמם כישירים – גם עד כדי מבוכה, ספונטאניים – גם עד כדי חוסר מחשבה ותכנון, וחמים וחברותיים- גם עד כדי חוסר כבוד לאחר.

ובכל זאת, כולנו רוצים ילד מנומס, ילד שאפשר לטייל אתו בכל מקום בעולם בלי להרגיש מבוכה. אז איך עושים את זה? מתברר שזה אפשרי, ואפילו לא כל כך קשה.

דוגמה אישית

השאלה הראשונה שצריך לשאול היא למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים נימוסים. "נימוסים זה אורח חיים והתנהגות אנושית פשוטה ומתחשבת, תוך הכרת הכללים". אומרת תמי לנצוט-ליבוביץ', מומחית לנימוסים וממשיכת דרכה של חנה בבלי ז"ל, הכוהנת הגדולה של הנימוסים בארץ. "יש הגיון מאחורי הכללים הללו. זה לא סתם שמישהו כופה עלינו להגיד תודה, בבקשה וסליחה. אלה לא מילות קסם שפותחות שערים. נימוס זו התייחסות חיובית לזולת, ונימוס היא בהחלט לא מילה גסה".

איך אפשר ללמד ילדים צעירים את הכללים הללו?
"ברגע שהילדים מבינים, אפשר להעיר להם", אומרת לנצוט-לייבוביץ'. "כשהנכדה שלי בת השלוש מפהקת עם פה גדול, אני אומרת לה שמשהו עוד עלול להיכנס לה לפה ומציעה לשים יד על הפה, כמוני. אני לא רק אומרת אלא מדגימה לה כיצד לעשות זאת. חשוב גם לעשות מעקב ולתת חיזוקים חיוביים. בפעם הבאה, כשהיא תשים לבד יד על הפה, אני אגיד לה: 'איזה יופי'. זה לא חוכמה רק להגיד ככה עושים או לא עושים. חשוב לתת להם כלים, להוות דוגמה אישית וגם לדבר על זה".

הפסיכולוגית ההתפתחותית רינת סלע מדגישה את חשיבות המודל של ההורים אל מול הילד. "הילדים מרגישים את ההורים שלהם מגיל אפס", אומרת סלע. "אמנם הפנמת החוקים מתחילה בשלב שבו מפתחים שפה מילולית, אבל עוד קודם לכן רוכשים חוויות עם ההורים ומרגישים גם התנהגויות לא מילוליות. חינוך לנימוס הוא חלק ממתן גבולות לילד, כי ילד מנומס לא פועל על פי רצון, אלא צריך לדעת לרסן את הדחף הטבעי, להתאפק ובמקום זאת לנקוט בדפוס התנהגות מקובל".

הילד מרגיש את הוריו מגיל אפס. אמנם הפנמת החוקים מתחילה בשלב שבו מפתחים שפה מילולית, אבל עוד קודם לכן רוכשים חוויות עם ההורים ומרגישים גם התנהגויות לא מילוליות

"נימוס זה עניין של חינוך", אומרת יועצת התדמית לורן ברק. "ישראל זה לא אנגליה ולא צריכה להיות הקפדה מוגזמת, אבל חשוב שהילד ידע להתנהג נכון ולהרגיש טוב ונוח גם במצבים שונים ממה שהוא מכיר בבית. מי שמתנהג בנימוס הוא גם מקובל ואהוב, וזה חשוב מאד ליחסים החברתיים. כשכולם יודעים את הכללים זה קל יותר. לילד, ההתנהגות המנומסת באה ממקום של אהבה עצמית, כשהוא חש שהוא שולט בעניינים".

באיזה גיל אפשר להתחיל ללמד?
לדברי סלע, ילדים בגיל ארבע או חמש כבר יכולים להפנים כללי נימוס. "לפני גיל ארבע הילדים לומדים דרך חיקוי", היא מסבירה. "הורים נותנים לילד משהו ושואלים 'מה אומרים?', והתשובה 'תודה' באה מתוך חיקוי. בגיל הזה הילד מבין שסביבו ישנם אנשים עם רגשות ומחשבות שיש להתחשב בהם. זה מעוגן בהתפתחות של הילד. אנחנו לא נולדים מנומסים ולכן יש חשיבות רבה לסוכני החיברות, שהם קודם כל ההורים, ואחר כך הגן ובית הספר".

ברק מחלקת את החינוך לנימוסים לשלושה טווחי גיל. "החל מגיל שלוש מומלץ ללמד את הילדים את הכללים הבסיסיים באופן ברור, למשל לאכול בכפית במקום בידיים, לשבת ליד השולחן, לעמוד זקוף", היא אומרת. "החל מגיל שש לילד יש מודעות גבוהה יותר, ולכן אפשר להתחיל ללמד אותו גם דברים ספציפיים יותר, כמו אחיזה נכונה של כלי האוכל, איך לבקש דברים שנמצאים על שולחן האוכל ואיך לדבר בכבוד למבוגרים. עד גיל תשע אמורים הילדים להכיר היטב את הכללים, והחל מגיל זה יש להטמיע את כל הכללים שהכירו עד כה".

מגיל שש לילד יש מודעות גבוהה יותר ולכן אפשר להתחיל ללמד אותו דברים ספציפיים יותר, כמו אחיזה נכונה של כלי האוכל

על השולחן

כולנו יודעים מה הדבר הרצוי כשמדברים על נימוסי שולחן. יושבים ליד השולחן במהלך כל הארוחה עד שמסיימים לאכול, כדי לאכול נעזרים בכפית ומזלג לקטנים, כשהגדולים יותר משתמשים גם בסכין, לא אוכלים עם הידיים, לא זורקים אוכל ואוכלים בפה סגור.

הבעיה היא במה שקורה עם המצוי. שרון, אמא של שקד (6.5), יהב (4) ובר (9 חודשים), מספרת על התנהגות שונה בין שני בניה הגדולים. "שקד מעדיף לאכול עם הידיים, וכמה שאנחנו מעירים לו ומנסים ללמד אותו זה לא עוזר", היא אומרת. "הוא יודע להחזיק יפה את הסכין והמזלג, אבל ברגע שאנחנו מגיעים למסעדה או לאירוע , תמיד הוא ידחוף את הידיים והשרוולים לתוך האוכל. אני חושבת שזה התחיל בגן, כי שם לא לימדו אותם לאכול עם כף, אלא הגישו להם את האוכל בידיים. יהב, לעומת זאת, היה בגן עם חינוך ייקי ולמד לאכול יפה, מעל הצלחת, עם מזלג וכף ואפילו לקנח את הפה עם מפית בסוף הארוחה. ככה הוא אוכל גם היום. יש לי שני ילדים שהם הפכים".

הנושא של החינוך במסגרות השונות מחוץ לבית עולה גם בשיחה עם לבנה, אמא לארבעה (21, 19, 15, ו-9). לדבריה, בתה הקטנה נהגה ללכת לצהרון בניהולה של אישה ממוצא הודי, שהקפידה על כללי הנימוס ובעיקר על אכילה בפה סגור. "הבת שלי פיתחה תסביך סביב זה", טוענת לבנה. "אני לא יודעת אם לברך או לקלל את הצהרון, כי מבחינתי זו סוג של להיות שריטה. הילדה משגעת ומטמטמת את כל הבית ובכל פעם שהיא רואה את האחים שלה אוכלים בכיף ועם פה פתוח, היא מעירה להם ואומרת שזה מגעיל אותה. אין לנו הרבה מה לעשות עם זה כי אנחנו מבינים שזה כל כך טבוע בה שזה לא בשליטתה כבר".

נותנים כבוד לאחר

את הסיפורים הללו, בורסיות כאלו ואחרות, מכירים אנשי המקצוע. כמו בכל דבר הם מציעים למצוא את דרך האמצע ולהתאים את נושא הנימוסים לילד ולמשפחה. "חשוב לא לטפח ציפיות שהן לא ריאליות מהילדים שלנו", אומרת קרלינסקי-ארג'י. "כדאי שכל הורה יחשוב במה הוא מסוגל לעמוד ולא יכניס עצמו למצבים שהוא אינו יכול להכיל אותם".

כדוגמה נותנת קרלינסקי-ארג'י את העובדה שילדים בני שנה נוהגים לזרוק אוכל על הרצפה. "זה טבעי וזה חלק מההתפתחות שלהם", היא אומרת, ולהורים שאינם יכולים לסבול את הרצפה מלאה באוכל דביק ונמרח, היא מציעה למצוא את שביל הזהב שלא ימנע מילדיהם את ההתנסות, אך גם לא יביא אותם למצבים שיקשו עליהם את ההתמודדות.

מהו הכלל הבסיסי ביותר בנושא נימוסים?
"נקודת המוצא שלי בכללים ליד השולחן היא מתן כבוד לאחר" אומרת קרלינסקי-ארג'י. "יש גילאים שמאד משעשע ילדים לדבר על פיפי וקקי ליד השולחן. אני לא אומרת להם שאסור לדבר ככה, אבל מסבירה שזה לא נעים לאנשים אחרים שיושבים סביב השולחן".


"באופן כללי צריך לדבר בטון ברור, אבל נעים, ולהסביר באופן שמכבד את הילד. אם הילדה שלי בת השלוש תזרוק אוכל על הרצפה אני אגיד לה: 'אולי קשה לך כרגע לשבת עם כולם, אז קומי מהשולחן ותחזרי כשתרגישי שאת יכולה'. זה חייב להיות מסר קצר ולא נאום ארוך, ובוודאי בלי איומים. מספיק להעיר פעם או פעמיים ולוודא שהילד מבין. בפעם השנייה או השלישית אני מקימה אותה, לא כעונש או כנקמה, ותמיד אני נותנת הזדמנות לחזור".