בלוז לעיר הגדולה

רב המכר "אורות בוהקים, עיר גדולה" של ג'יי מקינרני לא עומד במבחן הזמן

14 באוקטובר 2007

88 שיתופים | 132 צפיות

כשג'יי מקינרני התיישב לכתוב את "אורות בוהקים, עיר גדולה" ב-1984 הוא לא האמין שיעורר כל כך הרבה הדים. באותה שנה הפך מקינרני לאייקון ספרותי נוצץ והספר עורר היסטריה המונית, כזו שיכולה להתעורר רק בארצו של הדוד סם.

מאז שנות השמונים המופרכות ועד היום תורגם הספר ל-20 שפות ומכר מיליוני עותקים. בינתיים הפך מקינרני הצעיר לסופר-סלבריטאי ומישהו החליט שהגיע הזמן לעשות תרגום עברי חדש. אגב, שמו של הספר לקוח משיר בלוז עתיק ומפורסם. שלא תגידו שלא ידעתם.

באופן כללי, סיפור המסגרת של הספר שטחי להחריד ומאפיין סרטים דלי תקציב שמשודרים אחה"צ בהולמרק. עלם חמודות המתגורר במנהטן נמצא במשבר אחרי שאמנדה, אשתו הדוגמנית בהווה ודיירת קרוואנים לשעבר, עוזבת אותו לטובת פאריז – עיר האורות. הוא עובד במגזין יוקרתי במחלקה משעממת ולא מצליח להתקדם, והגרוע מכל – קר לו ובודד לו ומנוכר לו, והסמים דופקים לו את הראש.

הסצינה הראשונה בספר זכתה אצלי לתואר "הזויה", ולא בכדי. היא מתרחשת במועדון לילה, והגיבור אינו בטוח אם זה ה"הארטברייק" או ה"ליזרד לאונג'". הוא מספיק מחוק בכדי לא לדעת, ובהמשך גם נבין שזה בעצם לא משנה היכן הוא נמצא, כי הוא אף פעם לא מרגיש שם. הוא לא רוצה להיות במסיבה, אבל הלילה מושך אותו כמעין כוח מיסטי וגורם לו לעשות דברים שיצטער עליהם אחר כך.

המילים נכתבות כמנגינה סהרורית, תחת השפעת סם, וגיבורנו מתאר את הרגשתו ואת המוזרויות שהוא חווה במהלך הלילה. "לעת עתה מוחך עשוי בריגדות של חיילים בוליביאנים זעירים… תכשיטים תלויים ברפיון, איפור, כיסוי ראש טקסי ותסרוקות מסוגננות". בבוקר הוא חוזר הביתה ומאחר, כרגיל, לעבודה.

שום דבר לא הולך לו לבחור החרד. העבודה שלו במחלקת אימות עובדות במגזין משעממת אותו, והחלום שלו להיות סופר הולך ומתרחק ממנו. אשתו הדוגמנית עזבה אותו וכולם מרחמים עליו. הוא לא מצליח להפסיק לאחר לעבודה, ובלילה הוא מוצא את עצמו שוב ושוב במעגל של מסיבות, סמים ובחורות, כשכל מה שהוא רוצה בעצם זה "לילה שקט בבית עם ספר טוב. מוצרט ברמקולים, כוס שוקו על מסעד הכיסא, נעלי בית על הרגליים". כן, גיבורנו הוא בחור שקט ומופנם, אבל החיים במנהטן מכתיבים אחרת, והם חזקים ממנו.

לאורך כל הספר מנסה מקינרני להעביר אלינו את תחושת דקירות הניכור והבדידות שקיימת בעולמו של גיבור הספר, ובעצם בעולם המודרני שלנו. בראש ובראשונה הוא משתמש בצורת כתיבה בגוף שני, כאילו הגיבור יוצא מעצמו ומסתכל בביקורתיות מהצד. שנית, את שמו של הכוכב הראשי איננו יודעים. הוא חסר שם וחסר פנים, ורק את שמם של הסובבים אותו אנחנו מכירים, כאילו בא מקינרני לומר – זה לא חשוב במי מדובר, זה היה יכול להיות בעצם כל אחד.

אז בודד, אז מנוכר, אז סמים, אז מה?<br />מתוך כריכת הספר" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/224/26224/380×225.jpg?1192369555" /> </p>
<div>אז בודד, אז מנוכר, אז סמים, אז מה?<br />מתוך כריכת הספר</div>
</p></div>
<p>בספר, הנכתב בשפה קולחת וקצבית, יש הבזקים של הומור אנין המשלבים אירוניה עצמית, מה שהופך אותו לרומאן די מוצלח ואפילו איכותי. התיאור של מערכת העיתון (יש שאומרים שזהו תיאורו של הניו יורקר, שם עבד מקינרני) מלא בניואנסים וגם שם הוא מצליח לטפטף בין השורות את תחושת הבדידות שמלווה את גיבורנו.</p>
<p>"הרוח" – אותה דמות שעובדת כבר 7 שנים על מאמר בודד; ההיררכיה הקשיחה בין המחלקות; מחלקת בדיון שהחזירה אליו את כתביו, והבוסית המרושעת שאורבת לו בפינה. </p>
<p>ככל שמתהווה עלילת הספר, הנמתחת כביכול על סופשבוע אחד, מתגברת ההרגשה שמדובר בתקופה ארוכה בהרבה. דווקא ה"לופ" המוכר של עבודה, מסיבות וסמים נותן תחושה של אינסוף, מה שמחזיר אותנו לניכור ולבנאליות – החיים בחברה המודרנית חוזרים על עצמם שוב ושוב וזה, חברים, לא עושה לנו טוב.</p>
<p>העבודה היא לא מה שרצינו, בן הזוג לחיים אינו מה שחשבנו שהוא, המסיבות והגירויים השטחיים מנוונים אותנו, ואנחנו כל הזמן מחפשים דרך לברוח מעצמנו אבל חוזרים לאותה נקודה. </p>
<p>בשנת 1984 נחשב הספר למקדים את זמנו, לנבואה, לביקורת נוקבת וקשה על החברה האמריקאית, וסימן את תחילתה של סצינת המועדונים רוויית האבקה הלבנה, כשהמראות המיועדות להסנפה בשירותים עוד היו בשלב הרעיון, וכשכפיות הקוק שנתלו על שרשראות היו הלהיט האחרון אצל הצורף השכונתי.</p>
<p>בימינו אנו, שנת 2007, הפך הספר לרומאן "היסטורי" משהו. הסצינה המדוברת, שאפילו בתל-אביב כבר נחשבת לפאסה, כבר לא מעוררת את אותן רגשות ומחשבות. אז בודד, אז מנוכר, אז סמים, אז מה? כבר ערכנו היכרות עם המציאות המודרנית של סוף המאה ה-20, תחילת המאה ה-21, תודה רבה. אנחנו כבר חיים בתוך זה, לא מכירים שום דבר אחר. </p>
<p>מצד שני כולנו מחפשים דרכים שונות כדי להרגיש טוב יותר, מאושרים יותר ולהתחבר ל"אני" שלנו. מתרחקים מהמטרופולין, עושים יוגה, מדגמנים גינה אורגנית בכפר ושולחים את הילדים לגן אנתרופוסופי. אך האם הצלחנו באמת להתחמק מהניכור שכופה עלינו החברה? תשאלו את מקינרני. גם היום הוא יצחק לכם בפרצוף.</p>
<p> </p>
<p><strong><em>ג'יי מקינרני, "אורות בוהקים, עיר גדולה". הוצאת זמורה-ביתן, 2007, 174 עמ'.</em></strong></p>
</p>
<p style=

בלוז לעיר הגדולה

ערוצי תוכן

מיוחדים

שירות לקוחות

יובל סיגלר תקשורת בע״מ