בית פתוח

רועי מרדכי לא זוכר את הרגע המדויק שבו חדר דימוי הבית ליצירתו, אך מעיד כי הבית הוא חלק מכל מערך העבודה שלו ונוכח גם בעבודות שבהן הוא אינו מופיע במפורש. בתיו מוצאים ביטוי בכל טכניקות העבודה השונות שבהן הוא יוצר.

הוא מצייר בתים ושכונות בצבעי שמן, רושם בתים מעודנים, כמעט שקופים, בצבעי מים, בונה בתים מוקפדים ובעלי נוכחות מעץ צבוע בשפריץ ויוצר מהם מיצבים מורכבים בתערוכותיו, ומופיע כשגופו חנוט באחד מבתיו בעבודות המיצג שלו.



"מושג הבית שלי התערער. אצלי לא היו לבית שורשים עמוקים כי גרתי בהרבה דירות שכורות. לכן הבית הוא מה שאני נושא איתי"

בעקבות החשלשלג

הבתים של מרדכי הם הכלאה בין וילה פרטית לבניין שיכון או גורד שחקים, בין החלום הבורגני על הצלחה והישגים לבין הקירות הכולאים שהוא בונה סביבנו. כל בית הוא קובייה מלבנית לבנה, מינימליסטית ונקיית קווים, בעלת צלחת לוויין וחלון צר אחד. תכונות אלה מייצגות את הדואליות שבמושג הבית עבור מרדכי: "הבית מסמל אצלי את הפער בין חופש לכלא, כי יש בו פרדוקס תמידי: מצד אחד, הוא נותן ביטחון כי יש לאן לחזור בלילה; מצד שני, בעידן המודרני נבנו על הבית הבסיסי, המגן, כל כך הרבה רבדים חברתיים של תפישת מעמד והצלחה, שבמובן הזה הבית הוא עול שאתה סוחב על גבך".

במהלך העבודה על דימוי הבית התפתחה הכלאה נוספת – הפעם בין הבית לבין האדם. דמות זו, חציה בית חציה אדם, שזכתה לכינוי חשלגלג, משקפת את עיסוקו של מרדכי במרדף אחר מושג ההצלחה בחברה המערבית הקפיטליסטית, ובמחירים שהמרוץ הזה גובה מן המשתתפים בו. החשלשלג ("טיפוס מעופף" בלשון לבנונית מדוברת) המתאמץ להשתתף במרוץ, הוא טיפוס מרושל ולא ממוקד, מעין אנטי גיבור, שרוצה אך מתקשה להשתלב בחברה ההישגית.

ב- 2005 יצר מרדכי מיצב פסלים לתערוכה בשם החשלגלגים שהועלתה בעין הוד, ובו הקפיא רגע אחד בתוך המרדף הידוע מראש והאינסופי אחר הצלחה והישגים, שמדומים בעבודה זו לבתים. הוא יצר מעין לופ אבסורדי, שנראה למתבונן מהצד חסר תוחלת, ובו מתרוצצים החשלשלגים בין טיפוס בסולם, החלקה במגלשה וקפיצה מטרמפולינה, ומסיימים בכך שהם מנתרים מעלה ונלכדים בתוך בתים. "הלופ הזה מייצג את המרדף אחר החלום (=בית), שיוצר בעצם בדידות. מצד אחד, הבית הוא כעין פרס. צורתו מזכירה פודיום מנצחים, כמו באולימפיאדה, שעליו מעניקים פרסים לזוכים במרוץ. מצד שני, הבית שאליו מגיעים בסוף הוא בעצם קובייה עם חלון. הגישה היחידה ממנו החוצה היא דרך צלחת לוויין, שמסמלת את התקשורת הטכנולוגית והלא אישית בעידן המודרני, והחלון הקטנטן מאפשר הצצה החוצה אך לא התבוננות של אחרים פנימה, סוג של הגנה שמבודדת אותנו מפני מגע אמיתי".



"צבעי מים נוזלים, מתפשטים, ולכן יש בהם משהו שמתחבר לאינטואיציה, לספונטניות, לעבודה שנובעת ממקום לא מתוכנן וחסר ביטחון"

כנפיים מיוטה

חוויותיו האישיות של מרדכי השפיעו על תפישה זו, שבה הבית הוא חלק מהגוף: "כאדם שעבר הרבה דירות בחיים, מושג הבית שלי התערער. אצלי לא היו לבית שורשים עמוקים כי גרתי בהרבה דירות שכורות. לכן הבית הוא מה שאני נושא איתי".

מתוך כמיהה להתחבר לחומרים שהרכיבו את ילדותו, החל מרדכי לצייר בצבעי מים, צבע שמשמש ילדים בציוריהם הראשונים: "צבעי מים נוזלים, מתפשטים, ולכן יש בהם משהו שמתחבר לאינטואיציה, לספונטניות, לעבודה שנובעת ממקום לא מתוכנן וחסר ביטחון. זה ציור שיכול להיכשל בסביבה ששואפת לפרפקציוניזם, וזה בדיוק המקום שמעניין אותי – המקום הלא צפוי, זה שיש בו סכנת כישלון, מקום פחות מוגדר ומתוכנן. צבעי מים לא מאפשרים כיסוי וטיוח. הם לא מאפשרים שכבות שמכסות לגמרי והבתים שאני מצייר בהם שקופים לגמרי. הם לא באמת מבטון, הכול חשוף ורואים דרכם. אפשר לראות את הפנימי והחיצוני בעת ובעונה אחת, וזה מה שאני מחפש – לחשוף. אני מאפשר לצופה הצצה גם לתוך עצמו וגם אל הציור. מאפשר לו להבין את הסמליות של הדימויים".

עבודותיו החדשות של מרדכי מאוכלסות ביצורים דמיוניים, שספק נלקחו מתוך חלום ספק מתוך מעבדת ניסויים. לעתים הם פרושי כנפיים, לעתים חשופי איברים פנימיים, וזכוכית מגדלת או שמא צלחת ניסויים היא חלק מגופם. גם בעבודות אלה נמשכת השפעת הבית וחוויותיו האישיות של מרדכי, אם כי במרומז. למרות העיסוק בעולם של פנטזיה בציורים האחרונים, הדימויים עשויים מאותם חומרים שמרכיבים את הבתים והשכונות בציוריו הקודמים: כנפי היצורים הדמיוניים תפורות מיריעות דמויות יוטה – חומר של קירות ארעיים – צלחות הלוויין שהיו על גגות הבתים הופכות לזכוכית מגדלת או צומחות לדימוי של עיגול, ומבנה הבית חודר אל גוף היצורים כמבנה ארכיטקטוני של חוליות. בתיו של מרדכי עוברים הכלאה נוספת, הפעם עם עולם הפנטזיה.

מתוך: מגזין נישה

לעשיית מנוי, לקבלת מגזין מתנה