בית להצגה

רבים מהמחזות הנכתבים בימינו מעתיקים במדויק פנים של בית, אף על פי שלא תמיד באופן שהוא קונקרטי מספיק כדי שנוכל להבין מהתפאורה את הדמויות ואת העולם הרגשי שלהן. במקרים רבים ישנם שיקולים פרקטיים המשפיעים על עיצוב התפאורה.

ריאליזם בימינו

"הקהל הישראלי אוהב ריאליזם", טוען אליקים ירון, מבקר תיאטרון ומרצה בתחום. הוא מוסיף ומספר כי מרבית מההפקות המועלות בארץ כוללות מה שהוא מכנה באירוניה "סט איקאה" – סלון ובו ספה, כורסאות, שולחן, ספרייה וטלוויזיה שאפשר לנייד מבמה לבמה ולהופיע איתם גם באולמות רחוקים ברחבי הארץ. מחזות רבים נכתבים בהתאם למגמה זו המאפשרת ניידות נוחה ממקום למקום. הדמויות בהפקות האלה אינן יוצאות מהסלון. "אינני רואה אפיון מיוחד לסלון הישראלי, ואותו סגנון שולט גם כשמעלים מחזות זרים כך שאי אפשר להבחין בין סלון ישראלי לסלון אמריקאי או אירופי", אומר ירון.

לעומתו טוענת לנה קריינדלין, במאית ומנכ"לית תיאטרון גשר, כי "עיצוב התפאורה משקף את המחזה, הז'אנר, ונותן מבט מסוים וייחודי על האנשים הנמצאים שם ועל מערכות היחסים ביניהם. העיצוב הוא פיתוח והשלמה למידע הנמסר במחזה והוא תלוי בנקודת המבט ולא בז'אנר. אני לא מתחילה חזרות לפני שאני מבינה מהו החלל שבו אבנה את ההצגה. זה לא רק מקום – אלא גם אופי, אווירה, נקודת מבט מאוד מסוימת של החומר שאני נוגעת בו". יחד עם זאת, שיקולים מעשיים משפיעים על עיצוב הבמה, כמו גם השפעות של סרטים ומגזינים לעיצוב ולא תמיד קל לאזן בין השניים.

אחת הדוגמאות לניסיון לייצר אינטגרציה בין השאיפה לאמירה קונקרטית על הדמויות ועל היחסים ביניהן מחד גיסא, והשפעות מובהקות ממגזינים מתחום העיצוב מאידך גיסא אפשר לראות בהפקת הקאמרי של מחזהו של אדוארד אלבי "מי מפחד מוורג'יניה וולף?". המחזה, שעלה לראשונה בניו יורק ב-1962, מתרחש כולו בסלון של ג'ורג', פרופסור להיסטוריה, ואשתו מרתה, שהיא בתו של נשיא האוניברסיטה שבה הוא עובד. השניים מארחים זוג צעיר – ביולוג שהצטרף לסגל המרצים ואשתו. חילופי הדברים חושפים את מערכות היחסים בין בני הזוג והאורחים הופכים לכלי נשק במאבק הפראי של המארחים.

אפרת לבנה, מעצבת תפאורה בעבר וכיום דוברת הקאמרי, מציינת כי אף על פי שהמחזה מתרחש בשנות ה-60, התפאורה אינה נאמנה דווקא לתקופה זו ויותר מכל מטרתה לייצג סלון טיפוסי של אינטלקטואלים עמידים – שטיח עבה מכסה את כל הבמה, כפי שמאפיין בתים אמריקאים רבים (בארץ השימוש בשטיח מקיר לקיר אינו נפוץ) וספרייה עשירה. גופי תאורה קטנים במקומות שונים בחלל יוצרים תאורה המתאימה לשעות הלילה שבהן מתרחש המחזה. בין חפצי הנוי והכריות בולטת תמונה המזכירה כתם במבחן רורשך, והיא זו שמרמזת על הדברים החבויים מתחת לפני השטח הלבנים והמצוחצחים.

גם הפקת הבימה של המחזה "ארוחה עם אידיוט", שכתב ז'ראלד סיבלראס מאופיינת בתפאורה ריאליסטית לבנה ומהודרת עם מדפי ספרים, שכאילו יצאה ממגזין. אלמנטים שצבעם אדום עז כמו כורסאות, כיסאות בר, ציור אבסטרקטי וגוף תאורה בולט יוצרים אווירה יצרית ודינמית, ההולמת קומדיה של מצבים קיצוניים ואבסורדיים שדמויות בה הם סנובים צרפתים עשירים.

מתוך ההצגה "מי מפחד מווירג'יניה וולף". מטרת התפאורה לייצג סלון טיפוסי של אינטלקטואלים עמידים. עיצוב תפאורה: נטע הקר | צילום: משה שי

בית ישראלי

פנים בית המשקף הוויה או אווירה ישראלית במובהק אפשר לראות בתפאורה למחזהו של שמואל הספרי "הבדלה" שעלה בקאמרי. "בוקר אחד, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, מצלצל הטלפון החדש בביתם של נתן ושרה לבבי בחולון והם מתבשרים שאבנר, בנם העתודאי בן ה-19 עומד להתחתן עם שרה'לה חבויניק, בת למשפחה ירושלמית ותיקה ועשירה" (כפי שפורסם בהודעה לעיתונות של התיאטרון).

תפאורת המחזה מאפיינת את שני הבתים – הבית העני והערכי של משפחת החייל בחולון מול הבית העשיר והלא מוסרי של משפחת הקצבים הירושלמית (שמזריקה מים לבשר, כפי שנכתב במחזה). הבית העני מאופיין בספרייה עשירה ובה כרכים של האנציקלופדיה העברית וספרים ישנים שאפשר אולי להניח שהם ספרי דת שעברו מדור לדור, בטלפון חוגה וברדיו גדול משנות ה-40 או ה-50. שאר הרהיטים פשוטים במראם: כיסאות במקום ספות ומאחורי הספרייה שקופית של בנייני דירות הכובשים את החולות של חולון.

הבית הירושלמי העשיר מאופיין בתשמישי קדושה יקרים (חומר במקום רוח, במקום ארון הספרים היהודי), ובמקום כיבוש החולות מופיעה שקופית של כיבוש הכותל. השנדלירים והרהיטים עם הרקמות הם סמל לדקדנס אירופי ועושר הזר לארץ ישראל בשנותיה הראשונות של המדינה. כך נראה שבאמצעות התפאורה באה לידי ביטוי ההתנגשות בין הערכים השונים. בסצנה האחרונה המתרחשת בבית העני מופיע מכשיר טלוויזיה בקדמת הבמה, וארון הספרים הנעדר מעידים על ההידרדרות המוסרית שחדרה גם אל המשפחה הערכית.

מתוך ההצגה "הבדלה". השנדלירים והרהיטים עם הרקמות הם סמל לדקדנס אירופי ועושר הזר לארץ ישראל בשנותיה הראשונות של המדינה. עיצוב תפאורה: דרור הרנזון | צילום: ז'ראר אלון

האם קיים עיצוב ריאליסטי?

מעצב הבית של תיאטרון גשר מיכאל (מישה) קרמנקו מספר על התפאורה שעיצב לקומדיה "אחד פלוס אחת" שכתבו נועה קולר וארז דריגס ועלתה בתיאטרון גשר, קומדיה שהדמויות בה הם שני צעירים תל אביבים בני 20 פלוס, השותפים בדירת חדר. "כשאני בא לעצב תפאורה, אני שואל את עצמי איזה דימוי ויזואלי המחזה מעורר בי", הוא אומר. לדבריו, ברמה העקרונית אין עיצוב ריאליסטי, "מכיוון שההתרחשות על הבמה ממילא אינה ריאליסטית".

בתפאורה ל"אחד פלוס אחת", הוא מספר, היה לו חשוב ליצור חלל דחוס שיוצר פוקוס מרכזי ברור, ולקומפוזיציה של הרהיטים והחפצים המונחים זה על זה יש תפקיד חשוב. ארגזי הקרטון, מקרר מיני בר שעליו כיריים, מתקן לתליית כביסה ואפילו עציץ – כל אלה הם אלמנטים מוכרים היוצרים תחושה של ארעיות. במקרה זה הצבעוניות כמעט ואיננה משמעותית, והיא צריכה להיות הרמונית ולא בהירה יותר מפני השחקנים.

כשהמחזה איננו ריאליסטי במובהק ושובר את מוסכמות הקיר הרביעי, אפשר לעתים להשתמש בתפאורה כדי להקצין ולהביא לידי אבסורד מצב אנושי בסיסי שבו עוסק המחזה. הפתרונות הנבחרים מעצימים את הסיטואציה ומשפיעים על תנועת השחקנים בחלל. במחזהו של חנוך לוין "איחש פישר" ההבדל בין הדמויות הראשיות, איחש פישר ונסיכת מונקו, מיוצג על ידי חדרי השירותים שלהם – אביזר ביתי שבמקרים רבים נסתר מהעין (בצרפת שימוש בשירותים בעת ביקור נחשב לא מנומס, וגם בארץ מקובל להפריד בין שרותי האורחים והשירותים של בני הבית). השירותים של נסיכת מונקו מועצמים לממדים פנטסטיים ומעוצבים בהידור אבסורדי הדומה לכס מלוכה צרפתי, כך שהם הופכים לסמל לאישיות האגואיסטית והנרקיסיסטית של הנסיכה.

דוגמה נוספת אפשר לראות בהפקה "שש דמויות מחפשות מחבר" על פי מחזה מאת לואיג'י פירנדלו, גם היא בהפקת תיאטרון גשר. הדמויות בהצגה מתפרצות לתיאטרון במהלך חזרה, ודורשות מהבמאי שיעלה את הסיפור שלהן על הבמה. ברגע שהן מופיעות ומתחילות לספר את סיפורן, החפצים שלהן מגיעים איתן על הבמה, וכוללים ארון בגדים, מכונת תפירה ושאר אביזרים ביתיים המלווים אותן. מעניין לראות את הרגע שבו המזוודות שהדמויות נושאות נפתחות, מתפרקות וחושפות את תכולת הבית הנעדר, שננטש ונשאר מאחור.

אנחנו, כצופים, יכולים להשלים בדמיוננו את תמונת הבית של הדמויות, ואולי אף לשאול את עצמנו מה אנחנו היינו לוקחים – מה מבין כל החפצים והאביזרים הרבים מייצג בשבילנו את מהות הבית שלנו? כך התפאורה מקיימת עם הצופה דיאלוג, מציגה בפניו שאלות ואינה משקפת את הדמויות בלבד.

מתוך ההצגה "אמא מלכה", תאטרון חיפה. עיצוב תפאורה: מישה (מיכאל) קרמנקו. צילום: רפי בולוטין

לאזן בין הקונקרטי לאוניברסלי

בהסתכלות רחבה על הנעשה על הבמות נראה שקיימת שאיפה לדבר עם הקהל בשפה אוניברסלית דרך עיצובים המוכרים לו ממגזינים, מתוכניות טלוויזיה, מסרטים ועוד. אבל נראה ששפה זו משטיחה או מבטלת את הקונקרטיות של הדמויות ושל הנסיבות המיוחדות שאיתן הן מתמודדות, מכיוון שבמקרים רבים לא נעשה בה שימוש ספציפי דיו. אנחנו נראה, למשל, מטבח בסגנון שנות ה-50 כמאפיין סגנון חיים או את אופיין התמים של הדמויות, אבל לא נראה כורסה בעיצוב פיליפ סטארק כאמצעי לאפיין את עולם הערכים, את התשוקות או את הדימוי שרוצה להקרין אותה דמות.

הצורך בשפה אוניברסלית מתנגש לעתים עם השאיפה ליצור תפאורה שהיא עולם קונקרטי וייחודי המשקף את האופן שבו הבמאי והתפאורן מבינים את המחזה. כשיש שילוב בין שתי המגמות ובאמצעות שימוש מושכל בחומרים מוכרים וידע מוקדם של הקהל מצליחים היוצרים לומר דבר בעל עומק ומשמעות קונקרטית, הרי שלפנינו תפאורה מוצלחת הממלאת את תפקידה בהעברת הפרשנות למחזה.