בין צינון למיון
פרק נוסף מיומנה של גלי, והפעם: גלי והקטנה כמעט מגיעות לחדר מיון – רק בגלל הצטננות וקצת נזלת. מי אמר אמא היסטרית ולא קיבל?
בשבוע שעבר נפל דבר בישראל: בר, בתי הקטנה, לא ממש שמעה שהקיץ הגיע וחטפה באיחור קל, הצטננות, שיעול ואפילו קצת חום. זה התחיל מאף דולף ונגמר כמעט בחדר מיון: ולא, לא בגללה חלילה, אלא בגלל אמא שלה החרדתית מלידה וההיסטרית הכרונית.
זה לא שלא ניסיתי להתגבר על כל הסרטים שרצו לי בראש, דווקא כן, אבל אז כל טכניקות ההרגעה שנעות על הסקאלה שבין מדיטציה ליוגה, נעלמו לבלי שוב ובמקומן צצו החרדות: "אולי זו דלקת ריאות?" אני צורחת לאחותי בטלפון. "תגידי, השתגעת?" עונה לי זו בטון חינוכי פדגוגי, "בדלקת ריאות משתעלים", היא קובעת בפסקנות. "ממתי נהיית לי דוקטורית, הא?", אני יורה בחזרה, "ואם את כזו חכמה, את לא יודעת שיש דלקת ריאות בלי להשתעל? והיא אפילו יותר מסוכנת מהרגילה". "לא אצל ילדים", היא אומרת בשקט, כמעט בלחישה.
זו השיחה החמישית שלנו, ושתינו יודעות שהלילה עוד צעיר – הרי אין סיכוי שבר חולה ואני אשן שנת ישרים. "אבל למה את לא ישנה?" שואלת מ' חברתי הטובה, "מה קרה לך?" "כלום" אני עונה, "צריך להקשיב לנשימות שלה. לוודא שהיא בסדר".
מ' רומזת בעדינות שאני זאת שלא בסדר: "גלי, אולי תקחי משהו להרגעה? מה עם איזה רגיעון? תקחי, זה טבעי". היא מנסה להצחיק אבל אפילו היא, מלכת הדחקות מהסוג הציני, לא מצליחה להתגבר על החרדות הפרטיות שלי. אני תוהה ביני לבין עצמי מה עוד צופן לי העתיד: מה יהיה כשהיא תוציא רישיון, תצא לטיול שנתי או פתאום תסתגר בחדרה עם איזה בן מהשכבה?
אני מנסה להדחיק את המחשבות הללו ובינתיים נותנת לבר תרופה להורדת חום. "זה בטעם תפוז", אני אומרת לה, אבל שום דבר לא עוזר – אפילו לא שקית הסוכריות והררי השוקולד שאני מציעה לה בתור עסקת חליפין: היא תפתח את הפה ובתמורה תקבל הפתעה מתוקה. בר לא פראיירית. אותה לא עשו באצבע. צריך לפחות ארבעה גברים חסונים, רצוי יוצאי יחידה עילית כדי להחזיק אותה ולתת לה את התרופה תוך כדי שירים, סיפורים ויתר הסחות הדעת.
כל אלה כמובן לא עוזרים, ופעם אחר פעם היא מקיאה את התרופה יחד עם המעט שאכלה קודם. אחרי הפעם השנייה אני כבר נואשת לגמרי: גם לא ישנתי בלילה, גם רבתי עם הבוס וגם לא הצלחתי לתת לה את התרופה. אני משאירה את הקטנה במיטתה, שנרדמת מרוב תשישות ומאבקי כוח, וחומקת אל חדרי להרטיב קצת את הכרית. בערך כל חמש דקות אני בודקת לה את המצח בתקווה לגלות שהחום ירד. ואז זה קורה, הנס המקווה: הגוף הקטן מתחיל להזיע, החום יורד ובר פוקחת עיניים גדולות ותכולות: "אמא" היא אומרת בקולה המתוק: "חלמתי שאני מטפסת על גבעת צעצועים בירח". היא מחייכת אלי חיוך גדול וטוב, ואני יודעת שסוף סוף אחרי יומיים שנראים כמו נצח היא מחלימה. יש אלוהים.