בחמש קם צייד

זיו קורן, בהרצאתו במוזיאון תל אביב ביום חמישי, ה-24/5, נתן הצצה נדירה לספקטרום רחב של עבודתו ולמאוויי הנפש שעומדים מאחוריה. גילינו צלם שהוא גם צייד, ולוחם. נדמה שלכידתה של תמונה מוצלחת עבורו משולה ללכידתו של דוב גריזלי, או ממותה, עבור הצייד הקדמון. מעבר לכך, גילינו עיתונאי עם תשוקה אמיתית לחשיפת האמת ולסיפור האנושי, צלם שהמילה אתיקה חקוקה היטב בתוך העינית שלו לפני כל פריים שהוא מצלם.

זיו קורן הוא צייד. הוא שייך לזן של צלמים שעודם נהנים, ואפילו מתרגשים, מהצייד, מהחיפוש הארוך אחר הפריים המושלם שאמור להתגלות לפניהם. בערמומיות יעלה על עקבותיו של טרפו, ישכב בשיחים וימתין שעות ארוכות עד לרגע הנכון להסתער בלחיצת כפתור.

לפני הפוטושופ הייתה מציאות

קורן מספר שאת התמונה המפורסמת של גולש הסנפלינג במרכזו של דגל ישראל הוא צילם "במקרה, אבל לא באמת במקרה". בעודו נוסע על איילון ראה לצד הדרך את גולשי הסנפלינג תולים את השלט הענק.

לפי המיקום של החבל הוא הבין שבמוקדם או במאוחר הגולש יימצא ממש במרכז המגן דוד. באותו רגע הוא החליט לעצור בצד הדרך ולהמתין עד לרגע המכריע.

קורן משתייך לזן נכחד של צלמים שעדיין מחפשים לחשוף את האמת. את הרצאתו פתח בתיאור מאלף של השינוי שחל במעמדה של התמונה בעידן הפוטושופ, כיצד הפכה מעדות חד משמעית לפברוק שמובנה דרך מניפולציות ממוחשבות. ההשפעה היא כל כך רחבה שהיום כל תמונה מזעזעת המופצת ברשת ובתקשורת היא בגדר 'כבדהו וחשדהו', ולא אחת הצלם נדרש להעיד שהתמונה שפרסם לא עברה שינויים.

את אריאל שרון ואת אהוד אולמרט, למשל, קורן מאוד רצה לצלם, אבל לא בגלל שהוא מזדהה עם עמדותיהם אלא מכיוון שהוא מקצוען. כל כך נדיר בימינו לשמוע צלם שאומר שהוא "מציג את מבטו על המציאות, והצופים יכולים לקחת מזה משהו, או לא". מכאן נובעת מחויבות לקוד אתי נוקשה שהוא מתנהל לפיו, הדורש נאמנות למקור והימנעות מוחלטת מבימוי. הגישה הניטראלית שלו ניכרת גם כשהוא מצלם נפגעים של רעידת האדמה בהאיטי, משפחות מוכות איידס באפריקה ופעולות של יחידות מובחרות בשטחים. אכן, אין כאן שיפוט אלא חיפוש חסר מנוח אחר רגע מכריע יחיד, אשר יחשוף סיפור שלם.

קוביסט? אריאל שרון (בתקופה שהיה ראש ממשלה) במוזיאון ת"א. צילום: זיו קורן

סבתא אפריקאית מצחצחת את נעלי נכדיה לפני צאתם לבית הספר. צילום: זיו קורן

ילד אפריקאי, נשא HIV וסבתו, שהיא כל משפחתו בעולם. צילום: זיו קורן

בין אמנות לעיתונות

האסתטיקה בכל זאת תופסת מיקום מרכזי בצילומיו של זיו קורן. לדידו אסור שתמונה תהיה מושלמת, כי זהו סימן לפברוק ולבימוי. השיקול האתי משאיר את חותמו בתמונותיו בדמויות חתוכות בשולי הפריים, ב"פוקסים", בארעיות. הקומפוזיציה של המבט שלו היא לרוב הרמונית, מדויקת ומתוכננת אבל גם הדיס-הרמוניה חייבת להיות נוכחת.

בכל העבודות שהציג הוא מטייל על הקו הדק בין עיצוב "הדימוי היפה" לתיאור המציאות המשוסעת, בין אמנות לעיתונאות. בסדרות צילומי הצבא, למשל, נראה שההתעסקות הכפולה מעניקה לתמונות אמביוולנטיות נפלאה, המאפשרת לקרוא אותן באופן חתרני. נוכח שיטת העבודה שלו עולה התחושה שדרך החיילים הוא למעשה חוזר לעסוק בעצמו. צייד מזן אחד תוהה על קנקנם של ציידים מזן אחר.

פעוט מחלק עוגיות לחיילי צה"ל בעת ההתנתקות מרצועת עזה. צילום: זיו קורן

חיילי צה"ל בפעולה. צילום: זיו קורן

לוחמי השייטת מתחת למים. צילום: זיו קורן

מבט לא מוכר על מציאות מוכרת

קורן תמיד מנסה למצוא את המבט הלא מוכר על המציאות המוכרת שהוא מגיש לנו. לכן הוא מצלם את אהוד אולמרט מקפיץ כדורגל ואת אריק שרון כראש ממשלה, כאשר הוא יושב לבדו (ולא מוקף בשרים, יועצים או מאבטחים).

לכן, הוא דחף והתעקש במשך שנים עד שנתנו לו לצלם באימוני השייטת. לכן, הוא התלהב כשבית החולים שניידר הציע לו לצלם בהתנדבות פרויקט מיוחד באזורי בית החולים שלרוב סגורים בפני צלמים מן השורה.

אם הוא נשלח למשימה והוא מוצא את עצמו במקום עם יותר מדי צלמים, הוא מבין שהוא, כנראה, לא במקום הנכון. הדבר הכי בולט אצל זיו קורן הוא התשוקה. לעיתים, ניתן לטעות ולחשוב שקורן אולי מעט מתנשא, אבל כשנכנסים לעובי הקורה עולה האפשרות שכך פשוט נשמע בן אדם ש"מת" על מה שהוא עושה (ומתאבד עליו).

פעוט מטופל בבית החולים שניידר לילדים. צילום: זיו קורן

עובד המעבדה יוצר חיות מנייר עבור ילדה חולת סרטן בביה"ח שניידר. צילום: זיו קורן

• רוצים לקרוא על מפגש-אמן עם עדי נס? לחצו כאן