האם צריך להצביע לנשים בכל מחיר? לינוי בר גפן תוהה

בעוד כמה ימים, כשיוודעו תוצאות הבחירות, מה שידענו מראש יהפוך למציאות: הכנסת הבאה תכלול פחות נשים מזו היוצאת. האמת? לא נפלתי. אני רואה איך אנחנו מתעסקות בלבדוק כמה נשים יש בכל עשירייה פותחת, כאילו איכותה של מפלגה נמדדת לפי איברי רבייה, אבל אפס שאלות על מה הנשים האלה בכלל עשו לטובת נשים אחרות.

מבחינת חקיקה, אנחנו כבר יודעות, הכנסת היא גוף שאבריו נקטעו. הממשלות האחרונות ריסקו את יכולתם של חברי כנסת לחוקק ללא הסכמתה. כשהגוף שאמור לפקח על הרשות המבצעת הופך לשפחה של הרשות המבצעת – תם עידן הפרדת הרשויות. אם נוסיף על זה יותר ויותר מפלגות שלא מנהלות פריימריז ולכן נבחריהן חייבים לציית ליו"ר כדי להבטיח את קיומם הפוליטי ולא לציבור הבוחרים, נותר לתהות למה, לעזאזל, אנחנו בכלל צריכים חבורה של ניצבים? ואם כבר נבחרה חבורה כזו – אין שום הכרח בנוכחות נשית לצורך גיוון.

אבל גם אם נאמין שהח"כים והח"כיות באמת מסוגלים לתרום תרומה כלשהי, הרי שכדאי לנו לזכור שמבחינת חקיקה לא נותרה עוד עבודה דרמטית במיוחד לפמיניסטיות. הבעיה של נשים כיום היא פחות החוק ויותר האכיפה או היעדר האכיפה שלו. כך, למשל, החוק לא מאפשר לפטר אותך במהלך היריון, אבל ההיתרים הנרחבים שמשרד הכלכלה מספק למעסיקים המאפשרים לחרוג מהחוק מעידים על כך שהבעיה היא בשטח יותר מאשר בספרי החוקים. על כן, מכיוון שאין צורך חקיקתי מיוחד, נותרה רק סיבה אחת לרצות עוד ח"כיות: כדי שיהיו. כדי לענות על מה שמכונה "הייצוג הכמותי". וכאן כבר מדובר בנקודה מסוכנת ממש עבור נשים שרוצות שינוי חיובי: כשהייצוג הכמותי הופך לחזות הכול.

ארבע השנים שחלפו מאז הוכיחו שהתמכרנו לספירת ראשים ולא לבדיקה של מה יש בתוך הראשים האלה. האם השרה מירי רגב פעלה לטובת נשים? ח"כ נורית קורן? ענת ברקו? חנין זועבי? סופה לנדבר? ציפי לבני?

לפני הבחירות הקודמות כתבה היטב ד"ר שרון גבע, חוקרת היסטוריה ומגדר: "העיסוק בשאלה 'כמה-כמה', כמה נשים יש בסיעה זו או אחרת וכמה גברים יש בה, הוא שטחי וגם מסוכן. הוא עלול להשכיח מליבנו את העובדה שהישג מספרי הוא האמצעי, לא המטרה". ארבע השנים שחלפו מאז הוכיחו שהתמכרנו לספירת ראשים ולא לבדיקה של מה יש בתוך הראשים האלה. האם השרה מירי רגב פעלה לטובת נשים? ח"כ נורית קורן? ענת ברקו? חנין זועבי? סופה לנדבר? ציפי לבני?

כוחן של נשים בכנסת תמיד היה בשיתופי הפעולה חוצי המפלגות שהן יצרו. כך היה בתחילת שנות ה־90, כשקבוצה קטנה של ח"כיות מהליכוד, העבודה, מרצ וחד"ש יצרה את הדרמה החקיקתית המשמעותית ביותר לטובת זכויות נשים. ברגע שנשים לא ויתרו על הסולידריות עם בנות מינן לטובת נאמנויות מפלגתיות – הן יצרו שינוי אדיר. בכנסת האחרונה זה קרה רק פעם אחת: כשזהבה גלאון ושולי מועלם גישרו על הפערים ביניהן בכל תחום ושיתפו פעולה בחקיקת החוק להפללת זנאים.

על מצב הסולידריות העגום בין חברות כנסת אפשר גם ללמוד ממה שקרה ליוזמה המקסימה של מרב מיכאלי: כשנבחרה לראשונה לכנסת ב־2013 היא מייד הקימה קבוצת ווטסאפ של הח"כיות. במשך כמעט שנתיים זה עבד לא רע בכלל. הח"כיות שיתפו זו את זו ביוזמות, תחושות, עצות, הן ניסו לתמוך זו בזו מול גילויים מאחורי ולפני הקלעים של שוביניזם שניסה לצמצם את פעולותיהן, אבל בכנסת הבאה זה נגמר. כמות הנשים גדלה וכך גם כמות המחלוקות הבין־מפלגתיות, מה שאילץ את הח"כיות לבטל כל נאמנות מעבר לזו המפלגתית. השבט אמר את דברו, ודברו הוא: תעשי מה שהיו"ר אומר.

כמות קטנה של ח"כיות היא לא בשורה טובה, זה נכון, אבל כשהמשפט: "כבר יש המון נשים בעמדות השפעה" הפך לטיעון הקלאסי למניעת חקיקה פמיניסטית, הייצוג הכמותי הופך לחרב פיפיות. מה כן כדאי לעשות? ללחוץ על הגברים. עצם זה שאלפי אזרחיות ילחצו על הח"כים עשוי להוביל לתוצאה טובה יותר מאשר עוד כמה נשים בכנסת. הגיע הזמן שנפסיק לספור ראשים ונתחיל לספור מעשים.