בואי להתערב לי בכל דבר

לפני כמה שבועות, קצת לפני שמלאו לה 3, זה קרה. הבת הקטנה של אחותי הרימה את עיניה פתאום מהמשחק שהייתה שקועה בו, הסתכלה על אחותי ושאלה “איפה אימא שלך?". ואחותי, שכבר שלוש שנים מכינה את עצמה לרגע הזה שבו תצטרך לתת תשובה פשוטה לשאלה המסובכת הזו, פשוט נשארה בלי מילים. “גמגמתי משהו על זה שאימא שלי נמצאת רחוק רחוק בשמים", היא אומרת לי בטלפון, “והיא לא המשיכה לשאול אז עזבתי את זה ככה".

בחנוכה הזה ימלאו 16 שנים למותה של אימא שלי. 16 שנים שבהן אהבתי אותה והתגעגעתי אליה כמעט יום יום, אבל גם הסתדרתי מצוין בלעדיה. התחתנתי בלעדיה והתגרשתי בלעדיה, הלכתי ללמוד, עברתי דירות, נסעתי וחזרתי, הוצאתי אלבומים, הצלחתי ונכשלתי לגמרי בעצמי, בלי שהיא תהיה שם לכוון, לייעץ, לעודד ולנחם כשצריך.

אבל רק כשהפכתי לאימא, בפעם הראשונה בחיי הבוגרים, הייתי צריכה את אימא שלי באמת.

הייתי צריכה אותה כאן כדי לדעת מה צפוי לי, לדעת אם ההריונות שלה היו קלים או קשים, אם היו לה בחילות בוקר, בצקות ברגליים, חלומות מוזרים. אם היא השמינה הרבה, אם היא רבה עם אבא שלי כל הזמן, באיזה משקל נולדנו והאם זה כאב מאוד.

הייתי צריכה אותה כדי שתשב על יד המיטה שלי בבית החולים ותגיד לי שאני מחזיקה אותו כמו שצריך ומיניקה אותו כמו שצריך, שאני אימא טובה ושהכל בסדר. כדי שתעבור איתי את הימים הראשונים וההזויים שבהם פתאום נוחת חייזר קטן בבית ואין לך מושג מה לעשות עם זה.

הייתי צריכה אותה כדי שתהיה הסבתא המופלאה שתמיד ידענו שהיא תהיה. סבתא מלאת שמחת חיים ודמיון שיכולה להפוך כל סדין ישן לארמון וכל הליכה למכולת להרפתקה. סבתא שמרשה לעשות בלגן בסלון, שמספרת סיפורי אלף לילה ולילה, שמקשיבה לילדים באמת ועונה להם ברצינות.

הייתי צריכה אותה כדי שיהיה מי שידאג לי בזמן שאני דואגת לו. כדי שמישהו יזכור לשאול אותי אם אכלתי או ישנתי או הספקתי להתקלח בשבוע האחרון. כדי שהיא תנחת פה פעם בשבוע עם סירים ושקיות, תוציא לי את הילד מהידיים ותשלח אותי ישר למיטה עם כוס תה חזק וטוב.

הייתי צריכה אותה כאן כדי שיהיה לי עם מי לריב ועל מי לצעוק “תפסיקי להתערב לי בכל דבר, אני כבר אישה מבוגרת למען השם!", בעוד עמוק בלב אני אסירת תודה על זה שהיא סוף סוף כאן, ואני יכולה להיות שוב הילדה של מישהו.

אבל יותר מכל אני צריכה אותה כדי לסגור את המעגל. כדי לפגוש אותה שוב עכשיו, כשאני כבר מבינה את הדברים שהיא תמיד אמרה לי שאבין רק כשיהיו לי ילדים משלי. כמו למשל כמה בטח פגעתי בה בשנות ההתבגרות המופרעות שלי, כמה הדאגתי אותה, כמה לקחתי אותה כמובנת מאליה ואיזו משימה בלתי אפשרית זאת לגדל חמישה ילדים, להצליח להאכיל, לקלח, להלביש, להסיע, להפריד כשמתחיל ריב, להכין שיעורים, לראות, להבין ולהכיל כל אחד מהם עם הצרכים המיוחדים שלו בכל רגע נתון.

איזה מין רגע עובר על אימא לחמישה כשהרופא אומר לה שזהו זה, שהגיע הסוף. ואיך היא אוספת את עצמה באוטו, רגע לפני שהיא עולה במדרגות ויודעת שאסור לה להתפרק, היא חייבת להמשיך עד הרגע האחרון ולהיות שם בשביל הילדים שלה, לתמוך בהם ולהכין אותם לקראת הפרידה הבלתי נמנעת, כי עד השנייה האחרונה, עד שהעיניים נעצמות – היא עדיין אימא שלהם.

יום יבוא וגם הילד שלי יעצור פתאום באמצע הרחוב וישאל אותי “איפה אימא שלך?", ואני אצטרך עד אז למצוא לו תשובה. היא לא בשמים, והיא גם לא מתחת לאדמה. היא כאן כל הזמן. היא הרגע יצאה מהחדר והיא תכף תחזור. אף שאנחנו לא יכולים לראות אותה היא עדיין אימא שלי והיא דואגת לי ואוהבת אותי ורבה איתי וסולחת לי ושומרת עליי תמיד מכל משמר. כשיהיו לך ילדים, אז תבין.