בואו לראות: אבנים!

ההצגה "אבנים" מבוססת על פסל, אבל גם אם אתם לא בקיאים בסמלים יש לכם סיכוי טוב להתרגש ממנה. זה בדיוק מה שקרה לנח אבגר הלוי

88 שיתופים | 132 צפיות

תיאטרון פרינג' מפחיד אותי פחד מוות. ההרגשה הזו שאני עומד להיכנס ולראות אוסף של תמונות שלא תמיד קשורות זו לזו, עטופות בחוויה ויזואלית ומטיילת – על הגבול שבין "הבמאי גאון" ל"בטח מזגו לי הלוצינוגן למים" גורמת לי להרגיש מטומטם. יותר מזה, היא גורמת לי להרגיש כמו אחד שלא מבין, חסר רגישות, בהמה שלא מתמצאת באומנות ובטח שלא בתיאטרון. אבל יש לי תעודות של אינטליגנט – החל מזה שנחשבתי ילד מחונן ביסודי ועד לכך שהוצאתי מיליון בפסיכומטרי – רק תנו לי הזדמנות ואראה לכם כמה אני חכם. מצד שני רק תנו לי לשבת כמה דקות בתיאטרון סימבולי ואראה לכם כמה אני אידיוט. לא קולט. יושב מפוחד ומנסה לפצח סמלים.

עם כל החשש הזה הגעתי להצגה "אבנים" שהיא לא בדיוק פרינג' אבל גם לא הצגת תיאטרון קלאסי. ההצגה, כך קראתי, מקימה לתחייה את אנדרטת לוחמי הגטאות של נתן רפפורט, זו הידועה בשם "בדמי חיי". אוף, נשמע משעמם – שום דבר לא הכין אותי לעוצמות ולחדשנות שאני עומד לחוות.

מתחילים, ואני לא מבין את השפה

ואז זה התחיל. ובאמת בהתחלה הייתי בשוק, בפחד. שש דמויות על הבמה, לבושות ומאופרות כמו פסלים, לרגע אתה לא בטוח אם אלה השחקנים או שזה איזה פסל מקדים ותיכף השחקנים יכנסו. אבל זה לא פסל. זה השחקנים וזה כבר מרשים: איזה דיוק חשבתי לעצמי בלי לעכל שזו הולכת להיות אחת המילים שעוד תחזור בראשי שוב ושוב במהלך ההצגה.

את הסימבולים הראשונים אי אפשר לפספס. שקשוק של רכבת מלווה בכרוז דובר גרמנית מצמרר אותך ואתה מבין בדיוק על מה מדובר. אחר כך יש צלילים ומאניירות כל כך צנועות של השחקנים שהתחלתי שוב לרעוד מפחד. לא מבין כלום. בשלב מסוים הפסלים פוקחים עיניים, כולם. רק אז שמת לב שהם היו בכלל בעיניים עצומות. כל פעם כשאתה מביט באחד מהם יש לו הבעה שונה מלאחרים ושונה מההבעה שהייתה לו קודם. טוב שחשוך, לא רואים שאני במבוכה.

לאחר שלב פקיחת העיניים, הפסלים מוספים תנועה ועוד תנועה, בהתחלה מינימליזם שולט בכל תו אבל בהמשך, לא בעוד הרבה זמן, הם יגיעו לתנועה רבה על הבמה. עכשיו, כמו ששפת הגוף של פנינה רוזנבלום לא משתחררת ולא משתנה לעולם, כך גם הפסלים יישארו פסלים. לא השחקנים ולא הצופה ישכח את זה גם כשהם בתנועה רבה ורציפה. לאט לאט אתה קולט שהשישה (חמישה שחקנים ושחקנית) מתואמים ברמה מפתיעה. וזה הדבר הראשון שכבש אותי.

יש בזה משהו שברגע הראשון נראה טבעי, אבל לאט לאט אתה קולט שיש כאן משהו מיוחד – נטול פספוסים, נטול פשרות. לא חסכו בבימוי, לא חסכו במאמץ, גם אם לא הכל ברור לך יש דבר אחד ברור מאוד: הכל מאוד מושקע ומאוד מדויק, אין אף רסיס תנועה מקרי. ואז חוזר הפחד. וואו, המסכנים האלו השקיעו כל כך הרבה ואני לא מבין כלום. טוב, לא באמת כלום, אבל מבין רק קצת. בעצם כל פעם קצת יותר.

אט אט אבל די במהירות מצאתי את עצמי מבין יותר ויותר עד שאחרי כחצי שעה העניין הזה לא העסיק אותי יותר. וזה אחד משני הכוחות הכי חזקים של ההצגה האדירה הזו. אופס, נפלט לי. חשבתי לשמור את זה לפסקה האחרונה אבל אני לא מצליח להתאפק אז אלך על זה עד הסוף: הצגה אדירה, חוויה מרגשת, מדהים.


הפסלים מוספים תנועה ועוד תנועה ומתחילים לזוז על הבמה

ממשיכים, ועכשיו אני כבר אליעזר בן יהודה

העוצמה הראשונה של "אבנים" היא הויזואליות. העוצמה השנייה היא ש"אבנים" היא הצגה שמפתחת שפה עם הקהל. אתה נכנס לארץ זרה ולא מבין מילה ממה שמדברים איתך. ואז מתחילים ללמד אותך שפה. לא עוברת מחצית השעה ואתה אליעזר בן יהודה של השפה הזו. אתה מבין מעולה, אין יותר מגבלה. השחקנים הכניסו אותך לעולם שלהם ועכשיו הם מדברים איתך, מובילים אותך, לוקחים אותך איתם למסע, מצליחים פה ושם גם להצחיק אותך, אין רגע דל.

רגע, בעצם יש אחד. בתוך כל הפרגון גם התוודות קטנה: היה רגע אחד שהרגשתי שהעניין מיצה את עצמו והגיע הרגע לסיים את ההצגה. הבנתי, ראיתי, התרשמתי, אתם גדולים אבל יאללה תרביצו "השתחוויה" תנו לצאת לעיר ולחפש מקרה שיקרה אם אפשר במקרה. ואז, דווקא אז, משום מקום התחילה להתרומם אחת הסצנות החזקות והבלתי נשכחות של "אבנים". מופע מינימליסטי ומרהיב שעושה שימוש בלתי צפוי לחלוטין בדמות של היטלר – גם מבחינת הדמות, גם מבחינת הטקסט שמחובר אליה וגם מבחינת האופן הויזואלי המרשים והמדהים בפשטותו שבו הם בחרו להציג אותו, משהו שלקוח מתיאטרון בובות אבל בובות ענק.


השחקנים מכניסים את הצופה לעולם שלהם

אל תפספסו

לקבוצה שהרימה את המופע קוראים "אורתו-דה". המופע החל את דרכו בפסטיבל הרחוב הבין לאומי לתיאטרון בבת-ים (2006) וזכה במקום ראשון. עד היום המופע הועלה כ-400 פעם בשלושים מדינות שונות וזכה בעשרה פרסים בין לאומיים (שהחשוב מבניהם הוא הפרס הגרמני "אחת מעשרת היצירות הגדולות בעולם לשנת 2007"). "אבנים" הוא תיאטרון אחר, לגמרי אחר. הוא מכניס אותך לעולם של פנטומימה, סמלים וצלילים, עושה את זה תוך דיוק אומנותי מהפנט, תוך שימת לב וירידה לפרטים ששמורה לאומנים מושחזים, אלו שיש להם גם יכולת אומנותית עוצרת נשימה וגם אמירה חזקה.

"אבנים" מצליח אפילו להצחיק לפעמים וגם להעביר אותך מסע ישראלי שמתחיל במלחמת העולם השנייה ועובר דרך כל התחנות העיקריות של התרבות הישראלית, החל מבניית הארץ דרך המעבר של החברה הישראלית מאינדיבידואליזם לעדריות, ולא פוסח גם על קטנות כמו כדורגל וכדורסל. את כל זה עושה "אבנים" עם ציוד מינימאלי, כל כך מינימאלי שכל הציוד הזה יכול להיכנס לשתיים שלוש מזוודות ולרדת אל המדרכה הקרובה בתור מייצג רחוב. אבל מה-זה-מיצג, אחד מאלה שלא תשכחו. אז אם חשבתם לפספס את זה, יש לי מילה אחת להגיד לכם: אל.


"אבנים" הוא תיאטרון של פנטומימה וסמלים

צפו בקטע מהמופע:

"אבנים" | יוצר המופע ובימוי: ינון צפריר | במאי שותף: דניאל זעפרני | הפקה: תיאטרון "אורתו-דה" | שחקנים: אבי גיבסון בר-אל, אלעד עטיאס, מייקל מרקס, נוגה דאנגלי, מוטי סבג, ינון צפריר | עיצוב: מיקי בן-כנען |יעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בראל

מתי:

אבנים- 02.06.15 –20.30 תיאטרון צוותא

אבנים- 13.07.15 – 20.30 תיאטרון צוותא
איפה: צוותא תל אביב, רחוב אבן גבירול 30, לונדון מיניסטור,תל אביב
טלפון: 03-6950156
לאתר

תודה ליהודית גרינשפן, לעמותת בית רפופורט ולכל השותפים ביצירת המופע