בדרך לגן עדן

ידעתי שהסרט "בופור" אינו סרט קל לצפייה. זה לא סוג הסרטים שיושבים מולם עם מכל פופקורן ענקי או מחובקים עם בן/בת הזוג. לכן לקח לי הרבה זמן לאזור אומץ וללכת לראות אותו על המסך הגדול, ולא להסתפק ב-D.V.D או לחכות לשידורו ביום הזיכרון לחללי צה"ל בעוד כמה שנים. אך לאחר שראיתי אותו על המסך הגדול, נבהלתי מההפגזות ומחיתי דמעה או שתיים יחד עם עוד כמאה צופים, הבנתי: זה סרט שצריך לראות יחד, כקולקטיב, על מסך ענק, המעביר את עוצמת ההרס והפחד, ולא מאפשר ללחוץ על מקש ה-Stop כשהמצב נעשה לא נוח לצפייה.

הסרט, המבוסס על ספרו של רון לשם "אם יש גן עדן", מגולל את סיפורם של חיילי צה"ל שאיישו את מוצב הבופור בחודשים האחרונים שלפני הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון. הסרט מתאר את היחסים בין החיילים, הדילמות והקשיים הפיזיים והנפשיים איתם הם מתמודדים, הפחדים, החלומות והגעגועים הביתה – כשברקע נשמעות הפגזות פצמ"רים בלתי פוסקות של לוחמי חיזבאללה, המחייבות אותם להישאר רוב הזמן בחדר הביטחון, וכשכמעט בכל יום מגיעות משאיות להוריד לארץ ציוד צבאי כהכנה לנסיגה.

הצופה מקבל הצצה חטופה לאחורי הקלעים של השבועות האחרונים עד לנסיגה ולעמדה בה נקטו המפקדים הבכירים (לא לצאת למארבים, לעבות את שכבת הבטון סביב עמדת השמירה, ובאופן כללי – פשוט להישאר בחיים עד לחזרה הביתה).

בנוסף, ואולי חשוב מכל: הסרט מאפשר לצופים להיכנס לרגע לתוך המוצב, לפגוש בחיילים, לחוות איתם את רגעי השכול, הפחד, השמחה, ויותר מכל להרגיש קצת יותר קרובים אל החיילים ששרתו ואל אלה שנפלו שם, ושבמקרה הטוב שמענו על אודות נפילתם במשך חצי דקה בחדשות הערב. הסרט מכניס את הצופה לתוך המציאות שהיתה קיימת אז, וגורם לו לגבש עמדה על כל הנושא – אם באותם הימים הוא היה צעיר מדי, רגיש מדי או עסוק מדי בכדי לחשוב מה באמת קורה שם למעלה – בלבנון.

ליהוקו של אושרי כהן לתפקיד לירז ליברטי, מפקד המוצב, הוא מושלם. ניכר על אושרי כי הוא משתדל. הוא משתדל להיראות בוגר, למרות מראהו הילדותי, משתדל לשחק טוב, משתדל לרגש. נראה שזו היתה מטרתו של הבמאי, יוסף סידר. להראות עד כמה השתדלו החיילים שם להיות אמיצים, לשמור על קור רוח, להילחם בעצמם ובממונים עליהם (כזכור, כנגד אויביהם אסור היה להם להילחם), אך יותר מכל: השתדלו לא להיות ילדים. סידר מזכיר לכולנו, כי הגיבורים שהיו שם, למעלה, שחירפו נפשם למען אחרים וששירתו את המדינה היו לא אחרים מאשר ילדים בני 18-19, שאפילו לא סיפרו להורים שלהם איפה הם באמת נמצאים כדי לשמור עליהם, שלא ידאגו.

"בופור" לא מעלה ביקורת נוקבת בנוגע להתנהלות הצבא והמדינה ערב היציאה מלבנון. הוא מאפשר הצצה חד פעמית לחייהם של החיילים ושל המצב כפי שהם חוו אותו, ולא כפי שאנו שמענו או ראינו באמצעי התקשורת. הוא מגביר את המודעות של הציבור הישראלי לכל נושא הנסיגה, החיילים, השכול ולכל מה שקרה בשבועות האחרונים בלבנון.

ליהוק השחקנים לסרט קיבל תשומת לב מיוחדת, ולא חיובית במיוחד. זאת משום ששלושה מהשחקנים הראשיים לא שירתו בצבא – השחקן הראשי אושרי כהן, איתי טיראן (המשחק את החובש עידן קוריס) ואיתי תורג'מן (המשחק את זיתלאווי). יש בזה משהו, ועדיין, אין זה פוגם בתוצאה הסופית החיובית של הסרט: מודעות – לחיילים, למלחמה, לנסיגה, לצבא. אין ספק כי הסרט ראוי להיכנס לרשימת סרטי החובה של מתבגרי ארצנו, לצדו של מבצע יונתן.

בופור, ישראל 2007. במאי: יוסף סידר, שחקנים: אושרי כהן, איתי טיראן, אלי אלטוניו, אוהד קנולר, אלון אבוטבול, איתי תורג'מן. 120 דק'