"פוחדת שאף אחד לא יחפש אותי": מצוקת הקשישים במלחמה
איבט שמילוביץ' ז"ל שרדה את השואה ונהרגה בגיל 95 מפגיעת טיל בביתה בפתח תקווה. נשים רבות בגיל השלישי חוות בתקופה הקשה הזאת חרדה, בדידות ותחושת שקיפות - ודווקא עכשיו, מחווה קטנה יכולה לחולל שינוי. כמה דרכים פשוטות להושיט יד מרחוק
איבט שמילוביץ' ז"ל שרדה את השואה, ובגיל 95 מצאה את מותה בביתה בפתח תקווה בעקבות פגיעת טיל איראני. שירלי, אחת מנכדותיה, סיפרה: "היא הייתה חדה וצלולה עד הרגע האחרון. ראינו בזירה דברים שרואים בסרטי אימה, גם הממ"ד לא שרד". סיפורה של איבט הוא הסיפור של קשישים וקשישות רבים, שחווים וחוות את המלחמה אחרת. הנה כמה נקודות למחשבה וכמה דרכים פשוטות לעזור לקשישים ולקשישות בתקופה הקשה הזאת:
>> איך להגן על נפשם הרכה של ילדי הגיל הרך? מדריך למצב חירום
"את חושבת שיחפשו אותי אם הבית יפול?" היא שאלה, חצי בצחוק, חצי ברצינות. ניסיתי להקל, בחיוך: "אם תהיה לך פסטרמה בממ"ד – הכלבים ימצאו אותך ראשונים". אבל היא לא צחקה. "באמת," אמרה, הפעם ברצינות מוחלטת, "זה מטריד אותי. אני חושבת שאולי אף אחד לא יחפש אותי".
זו לא שאלה שנזרקת באקראי בקבוצת הווטסאפ של ה"משפוחה", לא ב"שוות" ולא אפילו בקבוצת הרמיקוב. זו תחושת קיום שנובעת מהשוליים – מנשים בגיל השלישי שמוצאות את עצמן לבד. הילדים עסוקים, החברות הולכות ומתמעטות. ודווקא עכשיו, כשהמציאות שוב מטלטלת אותנו – תחושת הבדידות מתעצמת. הפחד, חוסר השייכות, התחושה שאין לך מקום – מקבלים נפח אחר, עמוק יותר. דווקא עכשיו, בתוך הכאוס, עולה מחדש הצורך האנושי הכי בסיסי: להרגיש אהובות. לדעת שלמישהי או מישהו – באמת אכפת.
לא לבד, לא עכשיו
הימים האלה, עמוסים בחרדה, בחוסר ודאות, חושפים את נקודות התורפה הכי עמוקות שלנו. ובמיוחד את אלו של נשים בגיל השלישי, שמוצאות את עצמן מבודדות יותר מאי פעם. לפעמים עולה חרטה שקטה: "חבל שלא הצטרפתי לקבוצת הקריאה כשהוזמנתי", או "הייתי צריכה להתמיד בגינה הקהילתית". אבל זה לא הזמן להלקאה עצמית, זה הזמן לפעולה. עכשיו, יותר מתמיד, צריך לשמור על השרשרת הנשית. לבדוק אחת את השנייה. לשאול, להתעניין, לוודא שהלב פועם, גם אם בשקט.
הפעולה כתרופה
פעולה, אפילו הקטנה ביותר, משנה את התמונה. מחקרים רבים מוכיחים שעשיית טוב למען האחר, אם בהקשבה, בעזרה קטנה או אפילו בשיחת טלפון פשוטה, מפחיתה באופן מובהק חרדה וסטרס. "כשאני מקדמת פעילות התנדבותית, מחברת בין אנשים, מקשיבה ויוזמת מיזמים – אני מרגישה שאני מחזירה לעצמי את תחושת המסוגלות", מספרת ז'נט אסידו, מתנדבת במערך 'באים לטוב' – המערך הלאומי להתנדבות ותיקים. "נתינה היא תרופה – לגוף ולנפש. היא מחזקת אותי, וגם את מי שסביבי".
מחוות קטנות, שינוי גדול
בימים כאלה, יש כוח עצום דווקא בפעולה. כשאנחנו בוחרות לא לשקוע פסיבית בחרדה, אלא לעשות – ולו את המעשה הקטן ביותר – משהו בתמונה משתנה. אבל החוכמה היא לא לפעול לבד, אלא להתחיל שרשרת. לרתום עוד ועוד נשים. להעביר את זה הלאה.
קפה ומאפה בדלת: שיחה קצרה עם שכנה מבוגרת, או עם אישה שנמצאת לבד עם הילדים – בליווי כוס קפה או מאפה שהכנתן בבית. מחווה פשוטה, יצירת קשר, בדיקה אם היא צריכה משהו.
טלפון אחד ביום: החלטה אישית להתקשר בכל יום לאישה מבוגרת אחת שאתן מכירות – שכנה, חברה מהעבר – ולנהל שיחה קצרה שמתעניינת באמת.
קבוצת הוואטסאפ המעודדות: יצירת קבוצת וואטסאפ (או מפגש קטן) של נשים מבוגרות מהשכונה – מקום לשתף פחדים, חוויות, להרגיש שייכות.
מועדון קריאה / סריגה / בישול וירטואלי: מפגשים קבועים, גם בזום או בטלפון – לקרוא יחד, לסרוג, להחליף מתכונים ורעיונות. פעילות משותפת יוצרת תחושת שייכות ומטרה.
יוזמות קהילתיות קטנות: סריגת כובעים לחיילים, הכנת עוגיות למפונים, סידור גינה משותפת. הפעולה עצמה אולי קטנה – אבל התחושה שהיא יוצרת, עצומה.
זקנות השבט: לשתף ידע – מתכונים, סיפור חיים, כישרון שצברנו. לחזור להיות מקור של השראה וערך.
כי השרשרת שלנו נמדדת לפי החוליות הפגיעות שבה. עכשיו הזמן לדאוג שאף אחת לא תישאר לבד עם הפחדים. לא רק כי זה חשוב לה – אלא כי זה מחזק את כולנו. כשנחזור לשגרה, נרצה לדעת שהחזקנו זו את זו. שנשארנו מחוברות. שהיה לנו אכפת, לא רק במילים.
רונית רביב | צילום: יח"צ
הכותבת היא רונית רביב, מנהלת בית ספר ליזמות ותיקים בקהילה, מערך "באים לטוב", המערך הלאומי להתנדבות ותיקים של החברה למתנ״סים והמשרד לשיוויון חברתי