בבית הזה לא מקנאים

מילים רבות נכתבו בהקשר של סדר הילודה: הראשון, השני והשלישי. הראשון אמור להיות בוגר ואחראי, השני הישגי ומקופח, והשלישי – התינוק של כולם. ככה? לא בדיוק. אצלי בבית מתנחלת לה שלישיית "אני ילד יחיד ושני אחיי הם אשליות אופטיות שלך, אמא"-מנטה-מסטיק. זה סוג של טפיחה על השכם, שלושה ילדים מפונקים שרואים רק את הישבן של עצמם. הנה את, אם השנה, הצלחת לפנק שלושה שמרגישים יחידים במינם. אבל האמת העגומה היא שאם השנה קורעת את הישבן שלה, ובבית מתנהלת לה קנאת אחים ערה ביותר.

בוקר. נעמה נוהמת על יואב. מה קרה? "הוא הסתכל עליי, וזה הרס לי את כל הבוקר". אוטו, פיזור גנים. יואב ונעמה צורחים הדדית. מה קרה? סופרגול – בעלות סבוכה של שניהם על אותו הקלף. צהריים, יואב צועק. הלל דוקר אותו בכפית. צהריים, מאוחר יותר, הלל בוכה, יואב החזיר לו בריבוע. וככה זה נמשך: מי מזמין חבר, מי קיבל יותר גדול, מי יושב על אמא. כל מחמאה שלי נענית ב"ומה איתי?" נזעם, כל מי שהולך לחוג דורש שאשב איתו שם, לא משנה מה האחים שלו עושים בבית, כל ארוחה עלולה להגיע בשניות למלחמת "הוא נגע לי בצלחת" עקובה מקטשופ.

רק דבר אחד מאחד אותם, את החבר'ה שלי, ואני משתמשת בכך בהנאה רבה: אני, כמובן. כשאני מזרזת אותם למעלה, לחדרים שלהם, כי אני רוצה קצת את הסלון לעצמי, הם יושבים למעלה, כועסים עליי כולם יחד ומסתדרים נהדר.

לחיות נכון עם הקנאה

אני נזכרת בילדות שלי. היינו שלוש אחיות, ונדמה כאילו רבנו כל הילדות. רק בבגרות התחלנו ללמוד לחיות יחד, וגם היום המועקות של פעם מרימות מדי פעם ראש ומסכסכות בינינו. אני חושבת שמה שהכי הפריע לי להיות קרובה לאחיות שלי היה ההשוואות הבלתי פוסקות בינינו, שנעשו בדקדקנות על ידי ההורים שלנו: זאת שחורה, זאת חומה, זאת בלונדינית. זאת עוזרת, זאת אגואיסטית, זאת חולמת. זאת מביאה שמונה, זאת מביאה עשר, זאת לא מביאה כלום. זאת הלכה לסבתא, זאת לא, וזאת אולי מחר. תמיד נמדדנו ביחס לאחות אחרת, והתחושה היתה כאילו אנו צריכות להילחם על כל פירור של מחמאה וקבלה מצד ההורים.

והנה אני, 30 שנה אחרי, חמושה בספרים, בתארים ובסדנאות, מסתכלת על החבר'ה שלי ומבינה שכנראה שישנם דברים שהם בלתי נמנעים. קנאת אחים, למשל. אז כן, הקנאה כאן כדי להישאר, אבל יש כל כך הרבה שאפשר לעשות כדי לחיות נכון איתה.

• כמו לא להשוות, למשל.
• כמו לא לפחד להחמיא ולאהוב גם כשהילד האחר שומע, כמו להאמין ולהנחיל שיש מספיק אהבה ותשומת לב לכולם.
• כמו לוותר על הרצון לתת לכולם כל הזמן אותו דבר. לכו על המשפט: "אצלנו כל אחד מקבל מה שהוא צריך, מתי שהוא צריך", ולא על "אצלנו כולם מקבלים אותו הדבר".
• כמו לא לעודד תחרות.

אחרון בהריון

בוקר. יואב והלל רצים לאוטו. "אחרון בהריון!" זועק הלל, שאין לו מושג מה זה הריון, אבל הוא למד את קריאת הקרב מאחיו, שגם הוא לא יודע יותר מדי על התחום שבינו לבינה. צהריים. יואב והלל רצים הביתה. יואב מגיע ראשון. "לאאא!!! הוא ניצח אותי!", כך הלל והפעם בצרחות. איכשהו, בתקופה האחרונה, כל דבר הפך לתחרות בין הבנים. "לא עושה תחרות! לא אוהבת תחרויות!", אני מחייכת אל תוך פרצופו הנזעם, "אני אוהבת עבודת צוות!".

"עבודת צוות?" הוא שואל, מוקסם. הוא מת על מושגים חדשים. "כן, עבודת צוות, כולנו ביחד. כמו למשל: בואו ניקח בעבודת צוות את כל התיקים מהאוטו עד הבית. רוצה להשתתף?". "כן! עבודת צוות!" – זועק הקטן שלי ומזנק לאוטו בחזרה. "הגעתי! אני ראשון! אחרון בהריון!".